החיים כנמשל

התבודדות בבקתת העץ שבקצה ההר. צום קל עם יומני היקר ו”ספר יוסף” (שהוא שם ילדותי שנתן לי אחי היקר). אני מדבר עם הרוח. שנינו לא נשכב לנוח. מחר נעילה והמלאכה מרובה. מלאכת מחשבת, מלאכת חשבון נפש, מלאכת תפילה, מלאכת המנוחה. עבודת אלוהים, עבודת כוכבים ומזלות, עבודת אלילים. להפריד בין הקליפה לגרעין, לחבר בין מעלה למטה.

לפני שבוע שאלנו אחד את השני: “מי אתה ומה אתה רוצה?”. משחק שכזה לימים הנוראים. כל מה שחשבתי שאני חושב על עצמי הושל לאחר כמה שעות של דיבור בלתי פוסק. בשלוש בלילה מצאתי שאני קוף וכל מה שרציתי הוא בננה ובוטנים. הלילה ההוא יחד עם שבוע של סמינר אינטנסיבי בנושא “יקום הולוגרפי” משנה לי את כל תמונת המציאות שלי ותמונת האלוהות שלי.

אני נפרד מהאלוהים שמעניש ומתחבר אט אט לאני העליון, הנצחי, האין-סופי שבי. כמו במשחק מחשב אני מגלה את זה שמשחק עם הג’ויסטיק ונתן לי את השם, הצבע והצורה שלי. זה שאסף באמצעותי את כל המתנות בדרך – מפתח, כסף, דובדבן. את זה שהעביר אותי רק דרך אתגרים שהיה ביכולתי להתמודד איתם – מחלה, פרידה, משבר. הנני כחומר ביד היוצר, מאריך או מקצר, חוגג או ממוגג - אני החומר ואני גם היוצר.

במשחק אחר אני מתסכל על המשתקף בעיניי כאילו אני המקרן ולא רק הקולטן. אחרים משחקים כך בסמים ולפעמים שוכחים את מוסר ההשכל. אני לומד על הבחירה שלי במציאות או בהסתכלות שלי על המציאות או הסרט הזה של חיי. האחדות שהגנתי עליה לא מזמן – משתברת לחלקיקים הולוגרפיים ומסכת האגו הזקוקה למשהו מבחוץ כדי להיות מאושר מתקלפת ובמקום “יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה” אני מברך “אני בוחר לחדש עלי שנה טובה ומתוקה”. אני הממתיק ואני המיטיב.

“קצכן לא ידע היכן יציב אותה מראה שמכפילה את העולם. אם יציב אותה בחלל האוויר, תחצוץ המראה בין העולם שלמטה לעולם שבשמיים ותסתיר מקצכן את אמו. החליט קצכן שהמראה משקפת בבואות משני צדיה ומכפילה את שני העולמות, את זה שלמטה ואת זה שלמעלה. אבל אז החל לנקר בו החשש שבן-דמותו שבמראה יאמץ לעצמו את אמו שבשמיים ואילו בידיו תיוותר רק בבואתה. בסופו של דבר אמר קצכן לעצמו שאותה מראה הריהי שקופה כאוויר הצלול ומה שמשתקף בה אינו יכול להיות לא-כלום”. (ספר יוסף, קצכן, יואל הופמן)

אני מתגעגע לשקט היום כיפורי שבישראל, ונזכר שהנה אני בארץ הקודש והשקט נוכח כאן אם אני רק מקשיב. אני מתגעגע לבית הכנסת שברחוב אופנהיימר. ואני תולעת ולא איש (ולפעמים קוף) כל נדרי ואסרי (והפחדים-בתי-הסוהר שלי) חטאנו לפניך (החטאתי את המטרה, מטרת חיי, לא חייתי את חיי במלואם, לא עשיתי ככל שביכולתי כדי להרבות אושר בעולם, או שמא את אושרי שלי). אני מתגעגע למרפק של אבא כשהחזן מזמר “על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים”. אני מציץ אל עזרת הנשים ומגלה בקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן.

אני אוסף את המעשים, את המילים והאותות של השנה הטובה בחיי. מתוך הודיה להווה ולעתיד אני מתמלא גם בגעגועים לראשית, לנקודת הבראשית (”הבט אחורה בהבנה/ מצא את נקודת הבראשית/ הבריאה/ ברא את עצמך/ זה העולם הטוב ביותר” יונה וולך). אני מתפלל רק להישאר מודע, נוכח ומרוכז בכל זמן ובכל מקום אליו אני הולך. החסד והרחמים כבר יבואו מעצמם.