“הארץ” - לא מה שחשבתי (2)
30/09/2008 - 19:56 מאת אורי אילון
את הסגנון האישי-יומני אני דווקא מחבב אבל את הציניות שעוטפת את הכל לא הייתי יכול לשנות. וחבל. החומה בפלסטין הפכה ל”פטיש גרמני”, התיאוריה הפוליטית שבבסיס הפרוייקט התכווצה ל”פטנט גרמני חדש לשלום” ו”חומרים מערביים רעילים” אסורים כאן לשימוש לא בגלל שאנחנו גרמנים אלא בגלל שאנחנו שותים אותם בסוף במי התהום שלנו. בתמרה אין “גורואים”, אבל אפשר להתווכח על מה זה גורו. המקים/המייסד/המורה הרוחני חולה – זה נכון. זה שחברי הקהילה “מסתפקים בהאזנה להקלטות ישנות שלו” - זה מעליב.
קל לכתוב “הצמחים יחוו טראנסים” וש“שואלים את הנוף מה הוא רוצה” – ולא להזכיר את שיתוף הפעולה עם מומחה הפרמקלצ’ר האוסטרי ספ הולצר שבזכותו אנחנו מפריחים אזור שנמצא בסכנת החרבה מדברית. ה”סולר וילג’” הוא יותר מ”חממה שממנה בוקעים צלילים של מוסיקה שלווה”, וזה כולל את אחת ההמצאות החדשניות שעומדות בבסיס החזון האקולוגי האוטרקי שמשתמש בחומרים פשוטים (ולא פאנלים של חברות ענק) להפקת אנרגיה זמינה מקרני השמש.
“החברים חוזרים ומדקלמים את עקרונות השקיפות, והשלום, והשיתוף וה- PRV”. אז מה זה בעצם שקיפות? אפשר דוגמא? ולמה אנחנו מאמינים ששלום פנימי קשור לשלום חיצוני? ולמה ה- PRV יכול לשמש כנקודת אקיופנטצ’ר גלובלית? לא ציפיתי לפלייר אבל אני מאמין שאנחנו תמיד בוחרים או יכולים לבחור מה חשוב. מה חשוב לנו באמת, וגם מה מעניין. אפשר למלא חמישה עמודים בפרטים כמו כמה עולה טרמפ במרצדס מהרכבת אל תמרה, או זה שאחד הסטודנטים לא שמע על הצמח המזמר, או זה שאחת הנשים בתמרה לא מגלחת את שיערות בית השחי שלה. ואז באמת שאין מקום לשאול למה הפרוייקט המזרח תיכוני הוא “כמו סיפור אהבה”? ולמה סבינה ליכטנפלדס “חשה אחריות גדולה” למתרחש שם? איך זה שבתיאור פרויקט יהודי-פלסטיני-גרמני, עם כל הבדיחות על הגרמנים, הפצע של השואה לא ננגע בכלל? אולי מאותה סיבה שהנושא של אהבה חופשית ומיניות חופשית זכה לרמת טיפול רכילותית. אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם.
הכתבת כותבת (מצחיק לשמור על עילום שם בפומביות הזו) שהצטערה שלא שאלה את סבינה לגבי הבודגה, ואותי מעניין לשאול – למה היא לא שאלה. איתי היא דיברה על “הבדלי תרבויות” שהקלו עליה להיות ישירה עם מ’ מבית-לחם (שסיפר “שכל אחד נכנס עם שרמוטה לחדר”) ולא עם הנשים הגרמניות המנוסות והחכמות שאיתן נפגשה (ששמרו על “טון חינוכי שהוא לא סקסי בעליל”). אכן, הבדלי תרבויות. מה עומק האמת שהתרבות שלנו מרשה לנו? לקרוא לבודגה, למקדש האהבה, לאקדמיה לארוס “פינת ליטוף אנושית” נשמע אולי שנון, אבל גם מריח לי כמו פחד לקרוא לילד בשמו ולהסתכל לו בעיניים ולשאול אותו למה הוא כאן ואיך זה קשור לחיים שלי.
על הראיון הקצר שערכה עם סבינה התלוננה באוזניי שהיה “ברמה של פלייר”. אבל מי אחראית לשאול “מתי נוסד הפרוייקט” במקום “מה זו הבודגה”? אז נכון שאני “מעורב עד צוואר בהקמת הכפר המזרח תיכוני” (נשמע כמו קנוניה!), ואני הוא זה שביקש שתקרא שניים מתוך “ערימת חוברות הסברה ופליירים וקלטות די.וי.די”. אבל עשיתי זאת רק כדי להימנע מרמת ראיון של פלייר שעוסק בפרטים ביוגרפיים במקום בעומק התכנים והרעיונות. גם לכל שלוש ההרצאות הקהילתיות שהתקיימו היא הצליחה לא להגיע (ופספסה דיאלוג מרגש בין מקים קהילת “סקם” המצרית לאחד הפלסטינים).
יותר מכל אכזב אותי התיאור המגחיך של הקבלת שבת וה”ראיון” עם מ’ (בבלוג שלי הוא י’). אלה שתי נקודות שאני יודע שנגעו בה. בקבלת שבת היא באמת הסירה את השריון ואפשר היה לראות את זה בגוף שלה שרקד ובפנים שלה שקרנו. ועם מ’ אני יודע שקשרה קשר שהוא מעבר ללהציג אותו רק כחובב בשר וקוקה קולה. היא פיספסה כאן סיפור דרמטי (או טראגי) מעורר השראה ובחרה לתת במה להתפארות כוזבת (אך כל-כך מובנת) של נער 17. בא לי לשאול אותה מה זה אומר שהוא “מגלם בגופו הנערי את לבו המפעם של הקונפליקט”?
למה אנחנו לא שואלים את השאלות שיש לנו? ממה אנחנו מפחדים? אולי מהתשובה? שחס וחלילה לא תיגע בי ותערער את שלוות חיינו המרפרפת, האסוציאטיבית והעמוסה לעייפה. קל יותר להתחפר בהתייחסות מתנשאת, מבטלת וצינית אל כל מה שנחשד ברוחניות. “כמו אחרי כל דבר בתמרה נפתח טקס שרינג במעגל” - מאיפה המשפט הזה בא? אולי פשוט כמו שכתבה “לא היה קל לשאת את השלום”. הרי תיאורים כמו “לא פשוט להימלט מהכפר המוזר”, “עיירה ציורית מנומנמת” ו”קולוניה גרמנית המתנהלת בלוח זמנים נוקשה כמו מפעל ב.מ.וו”. מתארים את הלך הרוח שלה יותר מאשר את המקום עצמו.
פחד ובדידות בתמרה מצד אחד וגם העדר גבולות מצד שני. אפשר להתווכח אם זו תכונה ישראלית או עיתונאית או וואטאבר. שניהם, העיתונאית והצלם, לא כיבדו את העובדה שלבודגה מגיעים רק עם הזמנה. וגם לא קיבלו את ההסבר שבשבילנו להזמין עיתונאי לפורום זה כמו בשבילה להזמין עיתונאי לטיפול פסיכולוגי אינטימי. אל מול הבקשה שלי שיאכלו במטבח של האורחים ולא בזה של הסטודנטים (שהופרד במיוחד כדי לספק אזור לימודי בטוח) הפטירו “גם אנחנו סטודנטים”. הם גם התלוננו על האוכל (”כמה אורז אפשר לאכול?”) ועל החדרים (”למה לא קיבלנו חדר עם מרפסת?”). ולעומת זאת, כשעניתי באנגלית להתווכחותם בעברית על התשלום בנוכחות שלוש נשים דוברות אנגלית – התרתחו מזעם (”אתה רוצה להוציא אותנו ישראלים מתמקחים?”).
הנה, ירדתי לרמה העיתונאית לה אני בז. אני כותב את הפוסט הזה בהזדהות רגשית טוטאלית, רגשי אשם וכעס. מלחמה. כאילו לא למדתי כלום. ובכל זאת אני מתעקש ללמוד משהו. כי בסופו של דבר היא בסך-הכל בחורה חמודה ומיוחדת ואפילו היה לי מרגש לגלות פרח כזה בלב המיינסטרים והלוואי והיינו נפגשים לא כאיש יחסי ציבור ועיתונאית. וזה בסך-הכל מראה משמעותית בשבילי על העיתונאי חורץ הגורלות בשקל שהייתי ושעודני וזו גם תזכורת לתרבות העירונית הצינית הצרכנית המכורה שאנחנו אמורים למצוא שפה שתאפשר דיאלוג בינינו. ובאמת לפעמים אנחנו – אני! - רק מדקלמים ולא חיים לפי העקרונות הנעלים שלהם אנחנו מטיפים. ובאמת הוילות של האצולה התמריאנית משקיפות אל הקרוואנים ובתי הבוץ. ובאמת שאם היינו שלמים יותר עם המיניות שלנו לא היינו מפחדים כל-כך לקחת עיתונאים למקדש האהבה שלנו.
ולסיום - היא קראה את הבלוג שלי (ולא את האתר של תמרה), וגם זו מראה עבורי כי אחי כתב לי ש”הכתבה משקפת את הבלוג שלך שאמור לשקף את תמרה. כלומר לפי דעתי, הבלוג שלך והכתבה מתאימים זה לזה”. תרבות כתיבה חדשה נחוצה. כתיבה וחתימה טובה.

30/09/2008 בשעה 19:59
את הכתבה אפשר לקרוא בעמוד “כתבו עלי” כאן בבלוג (משמאל למעלה)
או כאן:
http://farm4.static.flickr.com/3130/2901518430_3594fe8056_b.jpg
http://farm4.static.flickr.com/3177/2900671111_66ed557b3a_b.jpg
http://farm4.static.flickr.com/3255/2900675235_9ba675cb55_b.jpg
http://farm4.static.flickr.com/3107/2900680443_f7db98d704_b.jpg
http://farm4.static.flickr.com/3118/2900677237_9495ab437d_b.jpg
http://farm4.static.flickr.com/3141/2901523288_2b875ce1e3_b.jpg
30/09/2008 בשעה 20:56
1. צר לי.
2. כתבת -
“וזה בסך-הכל מראה משמעותית בשבילי על העיתונאי חורץ הגורלות בשקל שהייתי ושעודני ”
המראה היא לא על העיתונאי חורץ הגורלות שהיית אלא על האדם שאתה (כפי שכתבת בסוף הפוסט בתבונה רבה)
3. ודבר אחרון -
מתוך הדהאמפאדה (אמרותיו של הבודהה)
אנחנו מה שאנחנו חושבים.
הישות שלנו נוצרת באמצעות מחשבותנו.
באמצעות מחשבותנו אנחנו יוצרים את העולם.
דבר או פעל בנפש טמאה
והצרות ירדפו אחריך
כשם שהגלגל רודף אחרי השור שמושך את העגלה.
אנחנו מה שאנחנו חושבים.
הישות שלנו נוצרת באמצעות מחשבותנו.
באמצעות מחשבותנו אנחנו יוצרים את העולם.
דבר או פעל בנפש טהורה
והאושר ירדוף אחריך
תמיד כמו צל.
[…]
בעולם הזה
השנאה מעולם לא הפיגה את השנאה.
רק האהבה מפיגה את השנאה.
כזה הוא החוק.
[…]
לא משנה כמה מילים קדושות אתה קורא,
לא משנה כמה מילים קדושות אתה מבטא,
איזו תועלת תפיק מהן
אם אינך פועל על פיהן?
[…]
קרא מעט מילים ככל שתרצה
ובטא עוד פחות.
אבל פעל על פי החוק.
[…]
30/09/2008 בשעה 21:32
הציטוט בראש העמוד לקוח מדברים פרק ה’ ולא פרק ד’.
המשפטים הקשורים מראשית הפרק כולו הם:
א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר
בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם, וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.
ב יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית, בְּחֹרֵב
ג לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים
ונחמה ליבוביץ מביאה מדברי פרשנים:
http://www.nechama.org.il/pages/380.html
30/09/2008 בשעה 22:42
שאלה ובקשה:
א. לא ברור מה זה “תמרה משלמת”. זו עמותה בסגנון מלכ”ר או עסק לכל דבר? אם זו עמותה מהם האורגנים שלה? תקנון?
ב. בשם השקיפות הקדושה אנא העלה כאן דו”ח שנתי של העמותה (?!?) למס ההכנסה הפורטוגלי. יש פעילות? ודאי. יש הנה”ח ? מן הסתם כן אלא אם העסק מתנהל עם סטיפות.
אסתדר עם מסמכים בכל שפה. תודה.
01/10/2008 בשעה 18:29
הכתבה עלתה לאתר של “הארץ”.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1024800.html
קריאת התגובות - רק לבעלי לב חזק!
01/10/2008 בשעה 20:11
תגובה 26 ו-39 מעניינות
מעניין גם מי כתב את 29
01/10/2008 בשעה 21:35
קשה לי למצוא מילים טובות על הכתבה בהארץ
והמילים הקשות מבקשות להתפרץ מתוכי אך חבל על הלכלוך
בעיני זו עוד דוגמא למהלך הממושך של העיתון הזה להציג כל נסיון חיים קצת שונה מהמקובל במיינסטרים הישראלי כהזוי, בזוי, לא ראוי ולא רצוי
חבל ואפילו עצוב בעיני
02/10/2008 בשעה 18:29
לי דווקא היתה הרגשה שאלמלא הקשרים האישיים שלך עם העורכים בהארץ דאה היתה מוציאה אתכם הרבה יותר נלעגים (קריאה בכתבות קודמות שלה על “נושאים דומים” מגלה שהיא עושה את זה עם הרבה חן). לטעמי הכתבה היתה די משעממת ונראה לי שנעשה ניסיון אמיתי לא לדרוך לך על יבלות (בחייאת, אפילו בבלוג שלך יש קטעים יותר עסיסיים). כמובן שהטון הציני היה צפוי מראש. לעתים קרובות נראה שעיתונאים משתמשים בו כי נדמה להם שכך יוכלו להעביר לקוראים שלהם את האינפורמציה בלי לצאת אהבלים. אבל פייר, יצאתם בזול.
02/10/2008 בשעה 20:19
הי אורי, נחמד לקרוא עליכם בהארץ. חבל שהכתבה כל-כך עלובה, משעממת וחסרת כל אג’נדה מלבד אג’נדת הבואו נעשה צחוקים מכל מי שמסרב להתברגן. אני אומרת: שימו זין. הרבה יותר אנשים עכשיו יודעים על הקהילה. מי שמעניין אותו ימצא דרך להשיג אינפורמציה אמיתית. וחוץ מזה- לא עושים עסקים עם חברים.
02/10/2008 בשעה 22:59
שלום תמיר,
קראתי את דבריך, גם אני התרשמתי שהכתבה לא היתה רצינית והיתה בה ציניות מרובה.
יצרתי קשר עם דאה בעיקר כדי לשוחח ולהבין יותר.
אין בדברי תמיכה ברעיונות שלכם ומחר אהיה חכמה יותר.אני מבינה שאתה כבר לא בן 18 ולכן
יהיה מענין לשוחח איתך. ללא ספק אין מקום לכתבות לא מדויקות ואת מידת הסוביקטיות ניתן להביע
וגם אפילו אם אתם “מטורפים” בצורה מכובדת. ההיסטוריה מלאה צליבות של אנשים שהביעו והביאו רעיונות לחברה שלא היתה בשלה להם. אני רואה סכנה רבה בקהילה שלכם. אתם חושבים שאתם מיוחדים,
אבל היו קהילות דומות לכם רבות. אורך החיים שלהם היה קצר מאד. אין מהפכות!!! זאת כבר הבנתי כשהייתי בת 14 בקיבוץ. החיים הם תהליכים, וניתן לקדם תהליכים. הדוחפים בכוח בדרך כלל נהדפים. ומבחן התוצאה נובע תהליכים איטיים מאד בתובנההאנושית בשילוב ההתאמה של הרעיון לטבע האנושי. בבקשה שלח לי את המייל שלך
דליה
02/10/2008 בשעה 22:59
הי אורי היקר,
את הכתבה בהארץ אפילו לא גמרתי לקרוא מרוב זילות החומר.
לעומת זאת התנחמתי במילים שלך, באמת ובכאב שבהן, ביופי המרגש של כתיבתך.
גם אני חשבתי שהארץ זה עיתון רציני, והנה התבדיתי.
עוד סיבה טובה להמשיך ולא לקרוא עיתונים…
הציניות בעיני היא מחלה קשה, אני מקווה שלא חשוכת מרפא .
שנה טובה , שתזכו לפתח עוד ועוד את אומנות האהבה והשלום, ושנלמד מכם.
באהבה,
דריה.
02/10/2008 בשעה 23:01
סליחה, בעצם אורי ולא תמיר? בעיני ה/מות לא חשובים ואני לא מתאמצת לזכור אותם.
03/10/2008 בשעה 05:46
אהלן אורי,
קראתי פעמיים גם את הכתבה וגם אותך.
לגבי הכתבה, אני חייבת להגיד שיותר משראיתי בה ציניות, ראיתי בה ניסיון לעשות הכל מאד הומוריסטי ובתוך זה התפספס עומק רב יותר שיכול היה להיות בה ושאלות משמעותיות יותר שהיו יכולות לעלות גם אם לא לקבל תשובה מספקת.
מצד שני, גם לא הייתי רוצה לקרוא את הכתבה שנראה היה שביקשת לכם - כתבת יחסי ציבור שאח”כ אפשר להגיש אותה כשמנסים לגייס כספים - זה היה עוד פחת מעניין אותי.
זה מזכיר לי שאלות שהיו לנו בזמן קהילת המקום, קשה להסביר דברים קצת יוצאי דופן, מצד שני, אני מקווה שזה לא יגרום למה שזה עלול לגרום - הסתגרות וסגירת דלתות - כי הפתחים אל העולם חשובים ביותר בעיניי.
שנה טובה!
03/10/2008 בשעה 17:41
טוב לגלות חברות במרחב. תודה גדולה.
למחשב הקיצים - א. תמרה היא עמותה ככל הידוע לי. ב. מצטער, השקיפות איננה קדושה. אבל אתה מוזמן פשוט לכתוב את הביקורת שיש לך או את השאלות שיש לך על סמך המידע שכבר השתקף…
לדליה - ולפעמים תהליכים כוללים מהפכות, כמו שהאבולוציה הארוכה כוללת בתוכה קפיצות.
מסכים עם כל השאר - ברכה (יצאנו בזול), טלי (זה עיתון לאנשים (ש)חושבים בצורה מאוד מסויימת), שרה (האינטליגנטים יוכלו לקרוא בין השורות), דריה (הציניות לא חשוכת מרפא) ויונת (לא לסגור את הדלת). תודה על החיבוקים הוירטואלים. הייתי זקוק להם בימים האחרונים. וגם את יאיר הורוביץ גיליתי מחדש:
כָּךְ רָאִינוּ אֶת הַשִּׁיר:
הַצִּפּוֹר הַזֹּאת, הַבָּאָה בְּחַלּוֹנִי,
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲמִתִּית הִיא, אִם
אַרְצוֹת חֻמָּהּ אַף הֵן
אֲמִתִּיּוֹת.
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַפֶּרַח הַמִּשְׂתָּרֵג
עַל חוּט נֶעְלָם
אֲמִתִּי הוּא, אִם לֹא מֵחַדְרִי
הַבֹּשֶׂם הַמּוּפָק.
הַיָּרֵחַ, הַשֶּׁמֶשׁ, הָרוּחַ, בְּנֵי יוֹם בַּמַּסָּע,
לֹא אֵדַע אִם אֲמִתִּיִּים אַף הֵם בַּמַּרְאֶה.
אֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי כָּאןזוּלַת רַחֲבוּת הַשֶּׁקֶר.
03/10/2008 בשעה 23:50
ה מ ד י ו ם ה ו א ה מ ס ר
04/10/2008 בשעה 23:42
מצרף את התגובה שכתבתי באתר עיתון הארץ באינטרנט
“כאחד הסטודנטים שלומדים כרגע בתוכנית מונטה-סרו שמתקיימת בקהילת תמרה פורטוגל וחווה על בשרו ונפשו את הניסוי הזה : ליצור מבנים אחרים לחיים עלי אדמות, אני רוצה להזמין אתכם לזכור שמילים בוראות מציאות כמו שהן משקפות אותה.
המציאות נחוות באופן סוביקטיבי על ידנו ויש לנו יכולת לבחור איך להתבונן ומה לבחור לקחת או ליצור בה. לפיכך, הכתבה משקפת את המציאות כפי שהיא נחוותה אצל העיתונאית שכתבה אותה. דרך משקפיים שמביטות בחוסר אמון על האפשרות לחיות אחרת על פני האדמה וזה בעיקר בגלל הפחד שיש בכלנו כמעט מקרבה אנושית, משיתוף, מחשיפה, מאהבה חופשית, ממיניות מלאה, מביטוי עצמי שלם ועוד.
להבדיל, מה שאנחנו מנסים לעשות כאן בין היתר , הוא לבחון כיצד בוראים מבנים אחרים של חיים שיש בהם אמון, ערבות הדדית, שיתוף פעולה וחמלה בחיי היום יום. איך לא לאפשר לפחד להפוך אותך לקורבן. לשימוש במילים יש חשיבות רבה כי הן גם בוראות את המציאות שלנו. בידנו הבחירה.
מזמינכם להכנס לאתר של קהילת תמרה באינטרנט ולקבל מידע רחב, עמוק וחיובי יותר על הניסוי הרדיקלי ביותר שאני מכיר כיום בעולם בכל הנוגע לחיים של שלום על הפלנטה
05/10/2008 בשעה 21:15
תהיות ובעיות
נראה לי שאתה כעיתונאי לשעברו בעל אינטרסים יחצנים בהווה קיבלת את מבוקשך פעמיים כי טוב
פעם בכתבה (שהייתה אפילו גדושה מדי לטעמי באינפורמציה על שינוי העולם האדם החיים וכל זה)ופעם שנייה בדיון הפוסט מורטמי הטרחני כלשעצמו. יש לך לינק בולווט. עשית את העבודה שלך. אתה לא קורבן של המדיום, אתה סוחר ומשתמש מצטיין בו. גם על התבכיינות מקבלים נקודות ביח”צנות וזה לגמרי סבבה.
לטעמי? תגיד תודה שכל החברים שלך הגנו עלייך היטב. אף אחד לא דחף את סוגיית הנער בן השבע עשרה שמתארח בחינם בכפר וחלק מהלוז שלו מוקדש לזיונים שאתם מסדרים לו. קצת קיצוני, לא?
07/10/2008 בשעה 16:49
לא מסכימה עם הדיאגנוזה וההקבלה בין הכתבה בעיתון לאתר שלך. המניעים הם אחרים והכתיבה בעקבות כך היא שונה. איזה סוג אחר של כתיבה היית רוצה לפתח? מסכימה עם האתגר לקבל ביקרת כמראה. כהתבוננות פנימית על השאלות: עד כמה אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים?למה היה נחוץ להתפרסם?
התרשמתי מהיכולת שלך להתייחס לכתבת באופן חייובי כאדם למרות הכתבה ולכתוב שהיית שמח להכיר אותה בסטינג אחר.