החיים כנמשל

13 תגובות לפוסט ”“הארץ” - לא מה שחשבתי (1)“

1. מאת גלעד:
   29/09/2008 בשעה 11:19

   ומה אם הוא פשוט סומך על הכתבת שלו?

   אני לא קראתי אי-אמון במה שכתבת.
   אני קראתי נורמות וכללים שאתה מבקש לשבור ומישהו מהצד השני אינו מסכים.
   אני מקווה שלמרות הכל, תשארו ידידים.

2. מאת טלי לרנר:
   29/09/2008 בשעה 11:38

   לצערי אני מסכימה עם גלעד

   אני חושבת שהבקשה שלך הייתה הפרה של החברות שלכם מלכתחילה. ביקשת אתה להפוך אותה למשהו אינטרסנטי שבו אתה משתמש בקשר אישי כדי לקבל משהו. אני הייתי מצפה מחברים שלי שידעו לא להעמיד אותי בסיטואציות כאלה, לא לנגח אותי מול משהו אחר שאני כן מאמינה בו (כי אם לא היה מאמין בכתבת, בעיתון, במקצוע שלו - לא היה שם)

   טלי

3. מאת אורי אילון:
   29/09/2008 בשעה 13:57

   מה ההיגיון/הסיבה/ההצדקה לנורמה או לכלל הזה?

4. מאת אורי אילון:
   29/09/2008 בשעה 14:09

   ומה עם הסרקן?

5. מאת עירד:
   29/09/2008 בשעה 16:11

   בזמן שאתה במקום בו אתה חי ובין המלחמות שאתה מנהל עם כל העולם, כדאי לך להפריד בין נורמות לבין הרגשות.
   החברים שלך הם הרגשות, ולכן אין לך ממה להיעלב ובטח שאין לך סיבה להלחם בהם. אם תיעלב ותילחם הם רק יעלבו ממך.
   את הממסד תזיין. הוא לא יעלב.

   אתך במאמציך.

6. מאת ברכה ג:
   30/09/2008 בשעה 03:52

   אתה בטח יודע שיש רק דרך אחת להבטיח שתוכל לקרוא את הכתבה לפני הפרסום, והיא להתנות את הפרסום בקריאה המוקדמת שלך. אם לא עשית את זה, אתה בידיים של הכתב/ת והעורכים. כשמסכמים להעביר את הכתבה לנשוא שלה, או ליחצן שלו, או למנהל המשרד שלו, זה גורם לעיתונאי לכתוב אחרת מראש, כי הוא יודע שאם יהיו שם דברים שלא ימצאו חן בעיני הנשוא, יש סיכוי שהכתבה לא תפורסם. השיטה הזאת מייצרת כתבות יחצניות בלי שמץ של ביקורת,ומעוקרות מכל אבחנה אישית של הכתב שעלולה לפגוע בנשוא הכתבה. את זה אני כותבת בתור אחת שגם עבדה שנים כעורכת בעיתונים, וגם נאלצה פעם לכתוב מכתב למערכת הארץ אחרי שהוזכרה בכתבה של דאה הדר.
   אבל אתה, אורי, יש לך נטייה מוזרה לעשות אאוטינג לאנשים, לא הבנתי אם מתוך עיקרון שקיפות כלשהו או סתם מתוך רכלנות או חוסר תשומת לב. וזה עוד לפני שקראת את הכתבה (יש לי הרגשה שאחרי שתקרא תרצה לספר לנו עוד דברים על המייקינג אוף. בתור רכלנית - אשמח מאוד לקרוא).

7. מאת טלי לרנר:
   30/09/2008 בשעה 08:41

   זה לא בהכרח משנה אם הנורמה הזו נכונה
   זה משנה שהחבר הזה שלך מאמין בה ולכן אתה יכול להתווכח איתו עליה בהמון שיחות, אבל לצפות ממנו להפר אותה בשם החברות - זה כבר חציית קו
   והוא כן אמר דברים מאוד סבירים: הוא לא רוצה להעמיד את עצמו בין להאמין לך ולהאמין לכתבת. אני חושבת שזו חלק מההצדקה לנהלים האלה, לתת חופש פעולה וכתיבה לכתבת. איך היית מרגיש אתה ככתב אם חבר של העורך שלך היה מתערב לך בכתבה בגלל קשרי חברות ישנים ובניגוד לאינטואציה העיתונאית שלך? אני לא הייתי רוצה שיעשו לי דבר כזה

   טלי

8. מאת טלי לרנר:
   30/09/2008 בשעה 08:46

   ויותר מזה,
   הרי ידעת שאתה מנצל כאן קשר חברות לטובת אינטרסים אישיים אחרים שלך - זה לא שאתה נוהג בתמימות. אתה מנסה לגייס תורמים פוטנציאליים, להחליק את הקצוות של דברים שעלולים להצטייר לא כל כך יפה, לצייר תמונת עולם פחות אמיתית ומורכבת ממה שהיא. כל אלה אינטרסים מובנים בתפקידך כאיש יחסי ציבור, אבל גם הם לא שיא הכנות. אם היית באמת שובר את הנורמות והכללים האתיים שמישהו אחר כתב היית מגייס כספים על סמך המציאות המורכבת יותר, שבה יש דברים טובים יותר ופחות, יש דברים שמרתיעים אנשים מסויימים ויש דברים שקשה להבין כשבוחרים להתעמק רק בקריאת כתבה קצרה ולא בביקור ארוך טווח
   אבל אתה לא בוחר את זה, במידה מסוימת אתה מנסה להנות משני העולמות, להיות אינטרנט ולבקש ממישהו אחר לבחור את הבחירה הרגשית - אתה לא מרגיש שיש בזה משהו מניצול החברות שלכם למשהו לא כנה?

   טלי

9. מאת אורי אילון:
   30/09/2008 בשעה 09:33

   עירד יקר - תודה על הדוגמא היפה לכיצד המיניות מנוצלת לטובת מלחמות. לא, אני ממש לא רוצה לזיין או להזדיין עם הממסד. זה משעמם אותי. ואם זה נראה או נשמע כאילו אני נלחם - אני מכריז בזאת על הפסקת אש.

   ברכה נערצת - תודה על התיקון. איכשהו חשבתי שדיבור בלשון עבר (שבאמת כבר לא משקף את ההווה) מחסן. אבל את צודקת. אולי חוסר תשומת לב ותמימות תחת יצר רכלנות המסווה באידיאולוגיה של שקיפות. וכן, יש לי בטן מלאה, כואבת ומתפקעת על המייקינג אוף אבל איכשהו נראה לי שכל הציפייה הזו לקריאת הכתבה באה ללמד אותי שיעור בסבלנות. וכשאני נכנע לגמרי לסבלנות אז אני מגלה שבעצם אין לי לא עצירות ולא שלשול. ודווקא זה אחד מתחביביי האהובים - להתעסק בקקי (בשירותי הקומפוסט).

   טלי אהובה - “זה לא בהכרח משנה אם הנורמה הזו נכונה, זה משנה שהחבר הזה שלך מאמין בה” - זה משפט שהוא בין מוזר למסוכן. מוזר לשמוע אותו מאנרכיסטית שקוראת באופן אקטיבי לא/נשים לסרב לשתף פעולה עם הכיבוש (למשל). מסוכן, כי מה נשאר לנו בסוף אם ויתרנו על הרצון להבין אחת את השנייה ולמצוא ביחד את הנורמות לחיים משותפים. יש נורמה שלפיה לרצוח אישה בגלל ששכבה עם מישהו שהוא לא בעלה - זה מצווה. האם זה לא בהכרח משנה אם הנורמה הזו נכונה, זה משנה שהחבר שלי מאמין בה?

   כולם יקרים וכולן יקרות - בשם הזכות הטבעית לחציית קווים ולחיפוש היגיון אמיתי בחיים, אני בסך הכל מנסה להבין - מה לא בסדר בסיטואציה שתיארתי. הכתבה נכתבה. לי אין זכות לערער או להציב תנאים אלא רק להציע תיקונים לאי-דיוקים. העורך יכול לבדוק עם הכתבת אם היא מסכימה. והיה ויש אי-דיוקים, והיה והכתבת מתעקשת שלא לתקן את מה שאני רואה כאי-דיוקים, יכול העורך לבחור שלא לשנות את הכתוב. במצב כזה כל אחד מהנוגעים בדבר יודע שעשה כמיטב יכולתו למען עולם טוב יותר ובא לציון גואל. לא ככה?

   תגידו, איך בכלל הכתבה?

10. מאת אורי אילון:
    30/09/2008 בשעה 09:46

    אחי היקר שלח לי סריקה. תודה ושלום.

11. מאת נדב:
    30/09/2008 בשעה 21:24

    אורי, אתה טוען שרק רצית להעמיד דברים על דיוקם. אבל ביננו, אם היית מתקן את איות השמות ואת שעות ההשכמה, זה מה שהיה מונע “חשיפת יתר ובושות שיגרמו לפרוייקט להתקשות בגיוס כספים”?
    תשים את הקלפים על השולחן, מה שרצית זה לשים רגל בדלת. וזה מובן, וזה אפילו נסלח, אבל זה בדיוק מה שזה. לא יותר ולא פחות. ואנחנו מכירים לא מהיום, ואני יכול להעיד (בחיבה! בחיבה!) שיש לך את הדרך שלך להשיג מה שאתה רוצה, ומתיקון של “תמיר” ל”טמיר” אתה מהר מאוד היית מגיע לתיקון של “פינת ליטוף אנושית” ל”סדנת אהבה היוצרת שינוי נפשי באמצעות פעולה פיזית”.
    אז לא יצאת פלייר, וכן יצאת פראייר. קורה. אתה זה שאמור לדעת איך מתעלים רגשות שליליים למקום חיובי, לא?
    אגב, אני לא יודע מה חשבת לעצמך - רק על סמך קריאה בבלוג שלך ברור לי שאין דרך לתאר את מה שקורה אצלכם שלא בצורה פיקנטית, אלא אם אתה חבר קהילה. ובטח לא כשצריך לתקשר את זה לקהל קוראים רחב, אינטלגנטי ככל שיהיה.
    נשיקות.

12. מאת נדב:
    01/10/2008 בשעה 03:15

    עוד משהו - הזלזול שלך באתיקה עיתונאית (”תרבות ששומרת נאמנות לחוקים אתיים שמישהו אחר כתב, מעדיפה את הבוס על פני החבר, “מקצועיות” על פני אמון”) היא דמגוגיה לשמה. הרי במקרה הפוך היית נכנס בכל עורך שהיה מקשיב לידידו בעל ההון שהיה מבקש ממנו להעדיף את החברות על פני המקצועיות.

    בתור מי שהפך בעל כורחו לעיתונאי לאחרונה, אני יכול לומר לך שהנאמנות לאתיקה עיתונאית נובעת (אם הכל דופק כשורה) מציווי פנימי עמוק ולא מחוקים שעזריאל קרליבך או עמוס שוקן ניסחו. ואני מניח שבתור עיתונאי לשעבר אתה יודע את זה.

13. מאת קורא:
    01/10/2008 בשעה 14:43

    במה שונה מה שאתה ביקשת מהחבר שלך ממה שעשה נוחי דנקנר לעיתונאים יום יום, וכך משפיע על מה שמתפרסם? אם בכלל, הצד הוא לא הוגן הוא אתה, שביקשת ממנו לנצל את רגשותיו החבריים אליך לטובה אישית שבשום סיטואציה אחרת לא היתה אפשרית. למה לך מגיע יחס שונה מנשוא כל כתבה אחר?

לכתוב תגובה