החיים כנמשל

אמת או חובה. ערב נדיר שכזה עם שני אורחים שהצטרפו במקרה או שלא במקרה. היא אוסטרלית  שמצאה נחמה בתום הערב בזרועותיו של אינתי הצעיר, והוא בן של פליט פלסטיני, מבריק ואמיץ עד כדי התאהבות מיידית. למחרת אני מספר במשמרת הבישול על החוויה המעניינת ועל הקושי שאני מזהה אצל אנשים לשאול שאלה. הרי השאלות תמיד קיימות, אבל האומץ לשאול לפעמים נחבא. מיכאל השוויצרי מיד מאתגר ושואל: אמת או חובה? במשך שלוש שעות אנחנו לא מפסיקים לחקור, להתוודות, ללמוד על האמיתות של החברים שלנו והחיים שלנו. אני יוצא מארוחת הערב עם שני דייטים שחיכו כבר כמה חודשים בגלל ביישנות ועם תובנה לגבי החובה ליצור חללים של אמת.

אור או חושך. ביום שבו האור והחושך חלקו את היממה בדיוק חצי-חצי, עלינו למעגל האבנים בשעת הזריחה. חצי הירח האלולי שזרח בחצי הלילה (פעם הגשתי בגל”ץ את “הולך בחצות”, מעין בלוג רדיופוני שנזכרתי בו כשהלכתי לישון וראיתי את הלבנה הצהובה מתעוררת) היה בבוקר בחצי הדרך, כלומר במרכז השמיים. השמיים עצמם היו בהירים למעט שני עננים וחצי. ובכל זאת, חזינו בצד אחד בזריחה מעוננת ובצד השני בחצי קשת מרהיבה. השמיים מספרים כבוד אל. בלילה אפשר היה לראות מסביב כמעט רק זוגות זוגות, איך כולם מחפשים את החצי השני, איך האנרגיה השוויונית הזו של היום והלילה מסדרת אותנו לתיבת נוח לא מודעת. היינו עשרה, חמישה גברים וחמש נשים, שניסו לשבור את הדואליות לא לחצי כי אם לאלפי רסיסים. כל שבר הפך לזרע של תרבות חדשה.

טוב או רע. בני היקר י’ מבית-לחם הזמין אותי למסיבת גואה. “אתה מלמד אותי איך להיות סטודנט טוב, הלילה אני מלמד אותך איך להיות ילד רע”. סבבה, דווקא מתאים לי. ארגז בירה, שישה גברים ושתי בחורות, ווליום מקסימלי. אנחנו בגואה. אין צורך בחולצות. אין צורך בגבולות. רוקדים כמו משוגעים במשך שעות ומפסיקים רק כדי להחזיר לגוף את הנוזלים שהוא משחרר  לרצפת העץ. לעיתים נדירות דיאלוג נוצר בין שני גופים שרוקדים זה לזה. ברוב הזמן זה רק אני והמוסיקה שלא מאפשרת הרבה מחשבה אלא פשוט לוקחת. לגואה. וכשלמחרת השרירים התפוסים שלי אמרו תודה לתרבות המחתרתית של חבורת הצעירים, בני היקר הודה לאללה על שאב ובן יכולים לרקוד ככה ביחד.

הווה או עתיד. למשך יומיים הנחנו את המחוייבויות, המיילים והשיגרה ונסענו ל”מירמר” - קומפלקס הדירות המלרוז פלייסי (כולל בריכה) שתמרה משכירה 6 דקות הליכה מהים. בנג’מין, ורה, מנטה בן השנה, קייט, ונדה, תמיר, מומו, ריקו ואני. המטרה: לתכנן את הקורס הקהילתי האינטנסיבי של כפר החקר לשלום שיחל בינואר ויימשך עד מאי. נגענו בעתיד. בזה של 2009 ובזה שאחרי. בזה שלנו ובזה שאחרי. סיעור מוחות של יומיים ללא כל הגבלה. בלילה הרשינו לעצמנו לשתות ולעשן כאילו לא באנו לעבוד או כאילו עבודת טשטוש הגבולות, הסרת המסיכות ובניית האמון היא לא פחות חשובה מכמה יעלה הקורס. ביום שני הקרוב נחגוג כאן את ראש השנה היהודי, ודווקא השנה ינואר מסמל עבורי לראשונה התחלה חדשה וחגיגית ומרגשת.

בריאות או חולי. בזמן האחרון אני מרגיש מצויין ובכל זאת הגוף מאותת אחרת: סדק בעור כף הרגל השמאלית ועוקם בברך הימנית שהופכים כל הליכה לצעדה שבה כל צעד מזכיר את צער העולם. צער לך וצער לי – על כך מעידות הרגליים. פצעים בחך שהופכים כל ארוחה לחגיגה של עונג וכאב. לפני כמה ימים בדרך מהאשראם הפוליטי חזרה לקמפוס ביקרתי בשלושה שירותים. והגב התחתון מזכיר כתמיד שמצפון תיפתח הרעה. מה לא בסדר? אני קורא את האוסף המקרי של התמונות הקצרות ומגלה ריבוי של סקס, סמים וטל מוסרי. אני מבטיח לעצמי להפחית את כמות צריכת הטל מוסרי בחיי. חצבים פורחים וציפורים אינספור. ואם אתה סתם ציניקן - בכל זאת זה צובט בלב.