החיים כנמשל

13 תגובות לפוסט ”קודה (1968-2007)“

1. מאת מיכל נ.:
   18/09/2007 בשעה 06:39

   ואני בכלל לא הכרתי/שמעתי על המקום, אך ארים כוס יין וירטאולית לזכרו. בתקווה למקומות חדשים, זולים ובעלי אופי בעיר החטאים.

2. מאת ינון:
   18/09/2007 בשעה 19:38

   אני הייתי שם פעם אחת, באחד מימי הולדתך, ועד היום אני זוכר את הבירה שההולנדי הגאון החליט להוסיף לה פטל. עוד אף פעם לא הציעו לי בירה כזו מאז.

   ואולי יש גם משהו משמח בזה שהכול זמני, לא?

3. מאת נדב:
   18/09/2007 בשעה 23:04

   אכן מקום קסום היה. ופים אדם קסום עודנו.
   זכיתי להכיר את הקודה דרך חבר (והרי אין דרך אחרת), עידו. בפעם הראשונה בה הוא לקח אותי לשם, חצינו חצי עיר רק כדי לגלות שסגור. מאחר והמקום כלל לא נראה כמו פאב מבחוץ, אני, סקפטי שכמותי, הטלתי ספק בכך שהוא בכלל התקיים אי פעם מחוץ למוחו הקודח של עידו.

   מזל שזמן קצר לאחר מכן עברתי לגור ברחוב ריינס, ממש מול הקודה - אחרת לעולם לא הייתי מסכים להצעתו של עידו ללכת לחפש את המקום בשנית.

   הקודה היה בשבילי פאב שכונתי, מועדון חברים פרטי, מקום להכיר בו אנשים, ואף מקום שיצר חיבור מיוחד בין יודעי דבר. “יש מקום סודי בריינס”, היית אומר למישהו, והניצוץ בעיניו היה מדליק ניצוץ גם בעיניך - הוא כבר יודע, הוא משלנו.

   למעשה, אורי, נדמה לי שאף אנחנו חלקנו רגע כזה, אי שם על ספסל בשדרות ח”ן לפני שנים.

   זכורה לי גם פעם אחת בה הבאתי חברים לגלות את המקום, אך הם לא היו רגישים אליו מספיק והתנהגו בו כאילו היו בסתם עוד פאב. הם החלו להזמין בירות (המשקה הכי פחות משתלם בקודה, יש לציין) במקום להתנסות בקוקטיילים של פים. הם דיברו בקול רם וצחקו ברעש גדול, כאילו היו בפאב עמוס עם מוסיקה רמה. הם התחזרו עם הבייגלה. הם לא הבינו למה צריך ללכת בחצות. כמה התביישתי אז.

   וזכור לי גם הערב היחיד בו הרשיתי לעצמי להכניס משהו משלי אל הקלסרים. לילה בו האגודה למען ההולכים על ארבע, אליה נתרמו באדיקות הכנסות המקום, קיבלה ממני הרבה כסף. לילה בו שפכתי על הנייר אלכוהול ודברי תוכחה וזעם לאדם אהוב. וגם בשנים שעברו מאז, בהן הרגש כבר יבש כמו הדיו, המשכתי לתהות ביני לבין עצמי - האם הוא קרא?

   ואם כבר קודה - לפני שאתה טס, אורי, תחזיר את הקלסרים

4. מאת אורי אילון:
   19/09/2007 בשעה 08:02

   למיכל - לחיים! וגם - למה לא הגעת שלשום? (מרחב ציבורי - מקום מעולה לוידויים)
   לינון - הייתי רוצה שהעצב, הדיכוי והכיבוש יהיו זמניים, האושר - שיישאר לתמיד. לא ככה?
   לנדב - ריגשת אותי. לאן להחזיר את הקלסרים???

5. מאת מיכל נ.:
   20/09/2007 בשעה 23:47

   אני דווקא רוצה לענות.
   זה קצת מורכב. הייתי צריכה לקחת קצת מרחק מכל הטירוף של הפי.אר.וי. יצא לי שהייתי ברציפות בסופי שבוע שקשורים וגם בימי שני וזה מאוד אינטנסיבי וסוחף והרגשתי שאני קצת מאבדת את עצמי ואת הביקורתיות שלי. וגם כעסתי על כמה גברים מהקבוצה שהיו חסרי רגישות ולא שמו לב שאני לא מעוניינת שיגעו/ילטפו אותי. זה גרם לי להרגיש לא שייכת לכל “הסצנה” של הליטופים והנגיעות. מה אני אמורה לעשות עם גבר שאני מחבבת מנסה לגעת בי ולהתחיל איתי ואני לא ממש מעוניינת. אני יודעת להגיד בנימוס “לא מתאים לי”, או פשוט לזוז משם, או לא ממש להגיב. אבל יש לי תחושה שבסוף אותם גברים שאני אמורה להיות חלק ב”קהילה” איתם דיי ישנאו אותי.
   בקיצור, אני לא ממש מרגישה מוגנת מבחינה זו.

6. מאת אורי אילון:
   21/09/2007 בשעה 09:55

   מיכל יקרה,
   זימנתי וידוי ואת מזמנת חשבון נפש. זה נשמע לא טוב ואפילו חמור ואני מציע שנפתח את הנושא בפורום הקרוב כי יש הרבה מה ללמוד מזה וגם כנראה מה לשנות בקבוצה שלנו כדי שנשים ובכלל ירגישו יותר בטוחות. אני חושב שהפרוייקט הזה נועד בין השאר לשנות את הדפוסים האלה שאת מתארת: חוסר רגישות בין גברים לנשים ושנאה כתגובה לסירוב.
   תודה על הכנות ועל הביקורתיות.
   חתימה משובחת. אני אהיה בראש פינה אצל אוהד אזרחי אם בא לך להצטרף…

7. מאת גלעד:
   22/09/2007 בשעה 06:57

   הכל זמני. השמחות והכאבים כאחד.נסיעה טובה, ושמור על עצמך.
   גלעד

8. מאת מיכל נ.:
   22/09/2007 בשעה 23:21

   תודה על התשובה הרצינית ואוהדת, אורי.
   אני קצת סקפטית לגבי היכולת לשנות את הדפוסים הללו , אבל אני יודעת שלפחות אפשר לדבר על זה בתוך הקבוצה, וזה כבר משהו.
   שתהיה שנה טובה לכולנו.

9. מאת י.:
   11/11/2007 בשעה 20:21

   כל נעוריי שזורים בקלסרי הקודה.
   גם אני גיליתי שנלקח ממני היוניקורן כשככה סתם, ביקשתי לערוך שם ביקור רטרו נוסטלגי. המקום היה חשוך. כ”כ עצוב.

   התדע איפה הקלסרים? זה נכס עבורי

10. מאת אורי אילון:
    13/11/2007 בשעה 12:34

    שלום י.
    תנחומיי.
    הקלסרים מאוכסנים אצל פים שגר בפרדס חנה.
    אם תשלח לי מייל אוכל לתת לך את הטלפון שלו.
    עדיין יש לי חלום להקים את קודה מחדש ולהחזיר עטרה ליושנה…

11. מאת גיא:
    26/02/2008 בשעה 18:51

    אוי.. רק הרגע קיבלתי לינק לפוסט הזה, ואני התכוונתי, אחרי שנתיים נטולות קודה ללכת היום לשם. המקום הכי רומנטי בתל אביב נסגר?? (מתברר שאני מאחר בכמה חודשים..). הלב שלי כואב על המוסד הזה. את הסוד של הכתובת המדויקת שלו אני כבר סוחב איתי שנים (15 שנים, ליתר דיוק), וד”א - אני מעריך את העובדה שלא רשמת אותה כאן. את התמונה של הקלסר המצהיב שנשמר מתחילת שנות ה-70 אני לוקח איתי בראש מאז שאני זוכר את עצמי.

    אם במקרה יש לך עדיין את הטלפון של פים, ולו בשביל מבט אחד נוסף בקלסרים האלה, אני אשמח אם תוכל להעביר לי אותו.

12. מאת Sabbath Monkeys » הרומנטיקה עזבה את תל אביב:
    26/02/2008 בשעה 19:32

    […] הכל התחיל משיחה פשוטה עם יהודה על ה”קודה“. המקום הכי רומנטי בתל אביב. מוסד שהיה קיים משנת 1968. מקום שאם לא ידעת בדיוק איפה הוא ממוקם, וזה סוד שיילך איתי אל הקבר, לא הייתי יודע עליו בחיים. התאורה העמומה, מוסיקת המעליות השקטה בקלטות, האווירה הזו של השקט, שבו אין מצב שתיכנס ל”קודה” ותצא ממנה באותו מצב רוח, ואפילו לא עם אותו טון דיבור. וכשכבר יצאת - השדרה עם העצים, והכוכבים מעל. לא היה ולא יהיה מקום כזה, לצערי. כשיצאת מה”קודה” כל הרעש מסביב, כל המכוניות, הפיח, חיפושי החניה - כל אלה לא שינו דבר. הראש תמיד היה נטוע במקום הזה. כל חברה משמעותית שהיתה לי, הבאתי אותה לשם בשלב כלשהו. זה היה מעין מבחן, מבחינתי. לא יכולתי להיות עם מישהי שלא מבינה את הראש הזה. כי הראש של המקום, היה בדיוק מותאם לאופי שלי, היה חלק מהחיים שלי. במשך 15 שנה, מאז הפעם הראשונה שחברה שלי דאז לקחה אותי לשם. אני מדבר על המקום בלשון עבר, כי היום התכוונתי ללכת לשם, ובאמצע שיחה עם יהודה, הוא שלף לי את הלינק הזה. הכאב שפרץ בי באותו רגע, לא יידע מנוח עוד זמן רב. פים, איש הולנדי מקסים ומדהים, שחמותו עוד פתחה את המקום, כאמור ב-1968, דאג למקום וליושביו, ומה שחשוב יותר - דאג שהמקום יישאר מחתרתי. השעות וימי הפתיחה השתנו מעת לעת, ואם היה לך מזל, היית תופס את המקום פתוח (לרוב בשעות בהן חיי הלילה של תל אביב עוד לא מתחילים בכלל). לפי מה שהבנתי מהתגובות בבלוג, פים מחזיק את הקלסרים איתו. למי שלא היה שם, אני יכול להסביר רק שמאז הקמתו, ה”קודה” היה מלא בקלסרים, שבו אנשים כתבו על האהבות שלהם, האכזבות שלהם, ובעצם על כל מה שעלה להם בראש, כולל ציורים, וגם נייר אחד מצהיב, שבו בחור שעבר לגור בסביבה תיאר ב-1972 איך הוא לא מבין למה לא משמיעים שם את החיפושיות. וכמובן - הקוקטילים המיוחדים של פים, ובהם היוניקורן המפורסם, שאין לי מושג מה הוא שם בו, אבל דבר אחד ברור: כשהגעת לשם, ולא ידעת מה אתה רוצה לשתות, פים היה יושב איתך בסבלנות אין קץ, ושואל אותך איזה טעמים אתה אוהב: מתוק, חמוץ, חזק, חלש. ותמיד היה לו מה לתת לך. הידיעה שכל הטיפים הלכו לכל מיני מעונות לבעלי חיים (צער כלי חיים, SOS וגם חברים על ארבע), גרמה לי תמיד לרצות להשאיר טיפים גבוהים במיוחד, ופה לא היו מלצריות או מלצרים שמצפונך נוגע למשכורתם. זה עוד התחיל בתקופה שבו כל משקה, לא משנה מה לקחת, היה עולה 10 שקלים, וכל משקה נוסף - 5. ואחרי זה העלו קצת המחירים ל-15 ול-10 בהתאמה. המקום לא קיים בשביל לגרום למישהו להרוויח, חוץ מלך ולמי שהבאת איתך. כל כולו, יכלה ה”קודה” להכיל עד 10-12 איש. והיא אף פעם לא היתה מלאה. את העובדה שהמקום נסגר לפני כמה חודשים, גיליתי, כאמור, היום. לפני שעה, ליתר דיוק. לא יכולתי שלא לכתוב הספד על המקום הזה. המקום היחיד, שאני יכול לומר שהיו לי רגשות חזקים מאוד כלפיו. אהבה ממש. וה”קודה” החזירה לי את אותה אהבה בהדדיות שלא נתקלתי בה מעודי. קשה להיפרד ממקום כזה, גם אם זו פרידה קצת מאוחרת. ל”קודה” מגיע שיכתבו עליה שירים. מגיע ל”קודה” שיזכרו אותה. […]

13. מאת דימי ריידר:
    03/10/2008 בשעה 18:39

    תגידו. כמה זה כבר יכול לעלות להחזיק את הקודה? נניח אם עשרה אנשים מתחברים?

לכתוב תגובה