דת הכסף
23/09/2008 - 11:49 מאת אורי אילון
נובמבר 2000. פראג. ארבעה ימים עם אהובי גיל בסיום טיול השחרור שלי ברחבי ארה”ב ואירופה. אני זוכר את קפקא והמהר”ל אבל בעיקר את הריב שהיה לנו בנושא כסף. לו היה קשה לקבל את מתנת יום ההולדת הנדיבה בצורת כרטיס טיסה, ולי היה אולי קשה להיפרד מהחופש שזכיתי לו בחודש שקדם לצ’רטר הרומנטי. בפאב תת-קרקעי אני משאיר את התיק והולך לשירותים כדי לחזור ולגלות שהזוג החביב שהתחבר איתנו לקח את התיק שלי, כולל יומני היקר שאסף את כל זיכרונות הטיול, השחרור, החופש. אנחנו מתקשרים לאשתו של אביו של גיל ומתוך הבהלה, הדחיפות ושעת הלילה המאוחרת – היא מבטלת את כרטיס האשראי שלו ולא שלי. אנחנו מוצאים את עצמנו בעיר זרה, עם מטבעות בלבד ובלי יכולת להוציא מים מהסלע, כסף מהקיר.
למה נזכרתי בפראג באמצע החיים? כי זו היתה נקודת היציאה שלי ממסלול מערכת היחסים הצמודה עם כרטיס האשראי. כשקלטתי עד כמה גדולה התלות שלי בחתיכת הפלסטיק הזו ידעתי שאני רוצה לנסות ללמוד לחיות בלעדיו. המימוש אולי לקח עוד כמה שנים, אבל ההחלטה כבר נתקבלה. ככה גם היה עם הסלולרי ועם המשקפיים - איבדתי אותם, איבדתי את הצפון ובחרתי למצוא את עצמי בעצמי. והנה כעת זו נקודת הפרידה שלי מהבורסה, מהבנקים, מעולם שבו כסף לא מסמל דבר במציאות עצמה מלבד מספרים.
פריבילגיה של עשירים? בהחלט. ובכל זאת - יש לי חברים שירשו רק חובות, יש לי חברות שעיקלו להן את כל רכושן, יש לי חברים עם כמה ילדים ומשכנתא… ועדיין לא השתכנעתי בצורך להשתעבד למערכת הזו. הרי רוב חבריי הם כמוני בורגניים אידיאליסטיים שמתפשרים ומשתעבדים מבחירה ולא מהכרח. הם בוחרים לשבת בבתי-קפה ולשלם עשרה שקלים עבור כוס תה, הם בוחרים לשלם אלפי שקלים עבור 4 קירות ותקרה, הם בוחרים לממן את אם:פם, תנובה ונסטלה, הם בוחרים לקחת סמים, להיכנס לדיכאון ולשלם לפסיכולוג או להתנדב במטה של דב חנין.
זו לא רק שיפוטיות (יסלח לי אלוהי הדברים הקטנים) אלא בעיקר חשבון נפש שלי וגם קריאה ללקיחת אחריות. חברה יקרה מתל-אביב כתבה לי במייל: “אני במקום די סבבה, אני חושבת, עם החיים… יש לי עבודה עכשיו שאני אוהבת, עם אנשים נחמדים. מקווה שזה ימשיך ככה. אני מרגישה שנכנסתי למין בלנדר מואץ של התבגרות. מדי פעם יש מין הבזק חרדה כזה - משהו בסגנון ‘אז אלו הם החיים?’- אבל הוא נעלם די מהר. זה אולי יישמע לך מופרך שאני מדברת ככה אבל אני מרגישה שהרחם שלי מגן עליי מהנטייה לשאול שאלות שאין עליהן תשובה”.
לא, זה לא נשמע לי מופרך אבל זה נשמע לי מדכא. עבודה טובה, אנשים נחמדים, התבגרות ורחם – הכל סבבה, ובכל זאת מדכא. כי באיזשהו מקום אנחנו מפסיקים לשאול את השאלה: אז אלו הם החיים? אז אלו הם באמת החיים? אז באמת אלו החיים שבחרתי? שאני בוחר? שאני רוצה לבחור לעצמי? לילדים שלי? הפחד מהתשובה גדול מהסקרנות הטבעית כלפי מה שמעבר למסגרת אליה התרגלתי, גדול מהטלת הספק גם כלפי המובן מאליו, גדול אפילו מהאמונה שאני יכול להיות מאושר באמת. בחיים האלה ממש. אני קורא את מה שכתבתי ופעם זה נשמע נורא בנאלי ופעם זה נשמע כאילו נכתב בדמי. זוהי אם כן התמצית הבנאלית של חיי לעת עתה. בגיל ההתבגרות חיפשתי (כמו כולם) משמעות, עכשיו אני מחפש (כמו כולם?) אושר. מסרב להתייאש. בדמייך חיי.
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 23 בSeptember 2008,
בשעה 11:49,
והוא שייך לנושא כללי
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
23/09/2008 בשעה 13:45
כמה דברים שתפסו לי את העיניים:
“למה נזכרתי בפראג באמצע החיים?”
הבן אדם עוד לא בן שלושים וכבר אמצע החיים?
“בגיל ההתבגרות חיפשתי (כמו כולם) משמעות, עכשיו אני מחפש (כמו כולם?) אושר.”
אולי תמצא כאן:
http://www.bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=497-1090
מומלץ!!
“אז אלו הם החיים? אז אלו הם באמת החיים? אז באמת אלו החיים שבחרתי? שאני בוחר? שאני רוצה לבחור לעצמי? לילדים שלי?”
אז אילו חיים אתה רוצה לבחור?
האם בכלל יש לנו בחירה?
ואיפה הילדים האלה בכלל?
ונסיים ב-
כסף הוא כמו מים, מלוחים מאוד. רגע הם מרווים, ושוב רוצים לשתות.
לא צריך הרבה
===========
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים ולחן: חוה אלברשטיין
אמא נאנחת
איזו המולה
רק הגנבים
זוכים לתהילה
אין סיבה ואין גורל
הכל מזל
מסתובב לו מסתובב לו
הגלגל
אמא נאנחת
כל הזמן רצים
לא רואים עיניים
לא רואים עצים
רק כשהעץ
מוטל על הקרקע
מתברר כמה גבוה
הוא היה
לא צריך הרבה
כדי להאמין
לא לצחוק ולא לבכות
צריך רק להבין
אמא נאנחת
אם לבחור כאב
טוב כאב הבטן
מכאב הלב
יש תרופה לכל
רק לא לעוני וטפשות
עם או בלי רופא
בסוף הרי נמות
אהבה וכסף
מניעים עולם
אהבה לרגע
והכסף לעולם
כסף הוא כמו מים
מלוחים מאוד
רגע הם מרווים
ושוב רוצים לשתות
לא צריך הרבה
כדי להאמין
לא לצחוק ולא לבכות
צריך רק להבין
כל דבר הוא טוב
רק במידה הנכונה
אל תהיי טובה מידי
ולא מידי שנונה
השתמשי בראש
התייעצי בלב
זמן הוא גם ידיד
אבל לרוב אויב
ובבוקר לא לשיר
ולא לצחוק בקול
השטן אורב בכל פינה
רואה הכל
מי ששר בבוקר
עוד יבכה מרה
בסופו של יום
בבוא החשיכה
אמא כבר איננה
אך אני בתה
עוד זוכרת עוד נזהרת
עוד מאמינה
בבקרים מוקדם מאוד
אני בוכה
ובלילה שרה
מנגנת בשבילך
לא צריך הרבה
כדי להאמין
לא לצחוק ולא לבכות
צריך רק להבין.
23/09/2008 בשעה 18:58
לאבא, ליוסי ולאורי:
אורי כתב:
“אבא שלי טוען שיצר האדם הוא קפיטליסטי (תחרותי ואינדיבידואליסטי) ואני טוען שיצר האדם הוא קהילתי (שיתופי ולא רכושני). על מה אנחנו מתווכחים? ”
ואני טוען שיצר לב האדם טוב מנעוריו (לאו דווקא קהילתי או קפיטליסטי או כל הגדרה אחרת - פשוט טוב)
ואיך אני יודע את זה?
כי הסרטים שהכי מצליחים, אלה שגורפים הכי הרבה כסף (דת הכסף כבר אמרנו?), שוברי הקופות הגדולים, הם הסרטים שבהם יש גיבור (מיעוט לגיבורות) שמציל את העולם.
בכולנו יש את הכמיהה (והיכולת) להיות הגיבורה שמצילה את העולם.
24/09/2008 בשעה 08:32
ציטוט לא מדוייק בכלל של יהונתן גפן (לא מאמינה שגם אני מצטטת פה שירים, נו, כנראה שהגיעה השעה):
לא טוב ולא רע
מנעוריו
לב האדם לשאוב נברא
ובתוכו שניהם ששים אלי קרב
לפעמים מנצח הרע
ולפעמים הטוב
אבל כך וגם כך
זה ממשיך לשאוב
[וסליחה שהרסתי את השיר לגמרי אני לא זוכרת אותו טוב - מישהי יכול להביא את הציטוט במדוייק יותר?]
24/09/2008 בשעה 11:42
ניסיתי לחפש את השיר אבל לא מצאתי.
לעצם העניין -
אתה מביע דעה ניהיליסטית - אין טוב ואין רע. לפעמים ככה ולפעמים ככה.
אם מקימים קבוצה זה טוב.
כאשר היא מתפרקת - לא נורא, כנראה הגיע זמנה.
אבל ככה לא מייצרים אלטרנטיבה.
ככה לא בונים עתיד טוב יותר.
ככה לא מרבים טוב בעולם.
או שזו לא המטרה?
24/09/2008 בשעה 12:27
אז אילו חיים אתה רוצה לבחור?
של מודעות מתמדת.
האם בכלל יש לנו בחירה?
כן, בהחלט. כל רגע.
ואיפה הילדים האלה בכלל?
“עשה פעולתך מתוך מחשבה על שבעת הדורות הבאים” (פתגם אינדיאני)
אז למה אנחנו הורסים את העולם במקום להציל אותו? כולנו. כולל אותי שטס ואוכל בננות מיבשת אחרת. ואולי הסיפור ההולווידי בא כדי לשמור עלינו צייתנים לסיפור הכללי שהופך אותנו לכלים ממושמעים על מגרש המונופול שבו משחקים אחרים.
כדי לייצר אלטרנטיבה צריך לדעת לא להיצמד, גם לא להיצמד לרעיון שקהילה או יוזמה או רעיון שואבים כוח רק מנצחיותם. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
24/09/2008 בשעה 17:42
“כדי לייצר אלטרנטיבה צריך לדעת לא להיצמד, גם לא להיצמד לרעיון שקהילה או יוזמה או רעיון שואבים כוח רק מנצחיותם. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.”
שום דבר אינו נצחי - נכון.
עדיין אני מעדיף להיצמד לרעיונות שיכולים להרבות טוב בעולם ולא להגיד שאני לא נצמד לכלום ולכן כלום לא חשוב ולאמץ את הגישה הניהילסטית.
יש כל כך הרבה דברים שאני צמוד אליהם וצריך להיפטר מהם, ולכן בראש הרשימה אני לא שם את האי-צמידות עצמה.
אני בטוח שאתה יכול להביא משפט יותר טוב מהמשפט שהבאת.
בוא ננסה עוד פעם -
כדי ליצור אלטרנטיבה צריך …
רעיונות: דוגמא אישית, אחריות, רעיון, אחרים, עזרה הדדית, אהבה, חמלה, הפריה הדדית…
לכל זמן
======
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: אריק איינשטיין
לחן: מיקי גבריאלוב
עת לשמור על מה שיש
ועת לרוץ קדימה
עת לנצור את כל האש
ועת לשכוח אמא
עת לרצות להיות לבד
ועת להיות ביחד
עת להיות כמו אחד
ועת לדעת פחד
עת לשיר, לשיר ברוק-נ-רול
ועת לקרוא בספר
עת לא, לא להפסיק לשאול
ועת להיות בסדר
לכל זמן
ועת לכל חפץ
ותחת השמיים
לכל זמן
עת ללכת לצבא
ועת ל-”אור שמח”
עת לחיות באהבה
ועת גם לכאסח
עת לצאת, לצאת אל הרחוב
ועת לכאוב בשקט
עת ללכת, ללכת עד הסוף
ועת לעמוד מנגד
לכל זמן…
היו ימים שהתווכחתי
ניסיתי להסביר
היום אני חושב אחרת
אני כבר לא כל כך צעיר
יושב הרבה בבית
עם תה ועוגיות
אומר תודה על מה שיש
אפילו על שטויות
לכל זמן…
עת לשמור על מה שיש
ועת לרוץ קדימה
עת לנצור את כל האש
ועת לשכוח אמא
עת ללכת לצבא
ועת ל-”אור שמח”
עת לחיות באהבה
ועת גם לכאסח
לכל זמן…
25/09/2008 בשעה 18:59
… ואולי במקום להתמודד עם החיים כפי שהם, בורחים ל”בועה” מרוחקת? מי אומר שלחיות את החיים כפי שנולדת אליהם זה רע? האם לא חבל על כל הזמן שהולך לאיבוד בחיפוש האינסופי? ואולי בעצם לא כולם יכולים לאזור אומץ וכסף ולעשות ככל העולה על רוחם… אכן, דברים מעוררים מחשבה וחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. סנה חלוה! עיד סעיד!
26/09/2008 בשעה 05:36
אורי, הפוסט הזה ממש מעצבן.
יש לי הרבה הערכה כלפיך וכלפי הניסיון היפה והמעורר שלך ושל החבר’ה שלך בתמרה. אבל צריך לומר שוב שהמגבלות הכלכליות שלכם מצביעות על זה שהניסיון הזה עוד לא הבשיל לכדי אלטרנטיבה של ממש לבבילון העירוני המשוקץ. עוד לא למדתם להסתדר בלי כסף, ואתם זקוקים לכסף שנצבר בעיר, בין אם אלו חסכונות שצברו/ירשו חברות וחברי הקהילה בחייהן העירוניים הקודמים, בין אם זה כסף שנתרם על ידי אוהדים עירוניים רחוקים, ובין אם זה כסף שמושג באמצעות אספקת שירותי תיירות אקולוגית/רוחנית/מינית/מהפכנית למבקרות מן העיר.
במובן הזה אתם לגמרי סמוכים על שולחנו של הדוד העשיר (או העני) מבבל. זה לא בושה, זה לגיטימי, וזה טוב שהכסף הבבלי מאפשר למקום כמו תמרה להתקיים. אבל כשאין לך אלטרנטיבה להציע למערכת, כשאתה בעצם ממוקם בנישה הייחודית שלך בתוך אותו מנגנון גדול, כדאי להיות קצת יותר צנוע בהתייחסות שלך לאופנים שבהם א/נשים אחרים מתמודדים עם המקום שלהם בתוכו. אל תתנשא על בתי הקפה, הכניעה לשכר הדירה המופקע, חיפוש המודעות דרך הסמים והפסיכולוגים, חיפוש נקודות האקופונקטורה דרך ניסיון לרדיקליזציה של הפוליטיקה העירונית. כל אלו הם אופני התמודדות עם מצב לא פשוט, שיכולים להיות לא פחות אותנטיים, אמיצים, חקרניים ומהפכניים מהדרכים שאתה בוחר לך.
אני קורא את מה שאתה כותב באופן קבוע ובעניין, ולומד לא מעט. התגובה הזו נכתבת מתוך כעס על איזה undertone שאני מזהה בהרבה פוסטים שלך, ושהגיע, בעיני, לבוטות מקוממת בפוסט הזה במיוחד. אני לא רוצה שתשתמע ממנה שלילה של כל מה שאתה לומד ומנסה לתקשר כאן. זה רק ניסיון לספר לך על משהו שנראה לי שכדאי שתשים אליו לב…
27/09/2008 בשעה 21:27
גלעד - אני בכל זאת מתעקש לשים בראש הרשימה את אי ההיצמדות. זו בדיוק הנקודה שמבדילה בין פעולה מתוך אגו לפעולה שבבסיסה אהבה או חמלה. וגם כטקטיקה של שינוי זה חשוב כדי שהשינוי יהיה שינוי אמיתי, שבוחן את עצמו ולא מזדהה עם המטרות שנקבע מראש.
“יש כל כך הרבה דברים שאני צמוד אליהם וצריך להיפטר מהם, ולכן בראש הרשימה אני לא שם את האי-צמידות עצמה”. אני בטוח שאתה יכול להביא משפט יותר טוב מהמשפט שהבאת.
בוא ננסה עוד פעם - “יש כל כך הרבה דברים שאני צמוד אליהם וצריך להיפטר מהם, ולכן בראש הרשימה אני שם את האי-צמידות עצמה”.
וגם - סחתיין על צליחת הכנרת. על הסבלנות לשמור על הקצב עם הקטנים.
שי - מי אומר שלחיות את החיים כפי שנולדת אליהם זה רע? אם זה עושה לך טוב - זה כנראה טוב. אף על פי ש”החיים כפי שנולדת אליהם” תלויים תמיד בהגדרה ובהחלטה שלך עצמך.
האם לא חבל על כל הזמן שהולך לאיבוד בחיפוש האינסופי? חיפוש אחר מה? אושר? משמעות? מה שווים חיים ללא אושר או ללא משמעות, או ללא חיפוש אחר אלה?
ואולי בעצם לא כולם יכולים לאזור אומץ וכסף ולעשות ככל העולה על רוחם…? כל עוד כל העולה על רוחם כרוך בכסף זה נכון. אבל האומץ האמיתי הוא לוותר על הרעיון שאושר או משמעות נרכשים בכסף.
עומר - שמח לגלות שעיצבנתי אותך עד כדי תגובה ושמח על הרמה שבה הנושא הכלכלי מעסיק אותך שוב ושוב. לעצם העניין - אתה צודק. תודה וסליחה.
28/09/2008 בשעה 10:17
גלעד,
לא איכפת לי שמות גנאי כגון נהיליזם. לא טענתי שאין טוב ורע, רק שלא נולדנו טובות או רעים “מטבענו” (ושאין לנו טבע, או לי לפחות אין, אולי לך יש - זו כל הפואנטה). טוב ורע הם לא אבסולוטיים אלא תלויי הקשר. אם קהילה מתפרקת זה יכול להיות רע (נגיד אם היא מתפרקת כי השב”כ עצר את כל חברותיה) וזה יכול להיות טוב, וזה יכול להיות שילוב של שניהם (וככה זה בדרך כלל). זה תלוי בהקשר.
03/10/2008 בשעה 09:51
ציטוט של מילי דיוויס (לינק לבלוג שלה בעמודה השמאלית):
“יש משהו מבני בגיבור-העל שנוגד את ראיית עולמי. הרי גיבור-העל הוא שיא ההיררכיה, הכישרון הגדול, הנבחר, המיוחד, שבידו להציל את העולם בעוד אנחנו ממשיכים בחיינו בלא שינוי, כדי שנוכל להמשיך בחיינו ללא שינוי (תודה, גיבור שלי, עכשיו אוכל להמשיך ללכת לעבודתי השנואה מדי בוקר, להפקיד את כספי בבנק הגונב ממני, לשטוף את מוחי לעת ערב בטימטום טלוויזיוני בלי לחשוש שמישהו יחליף את העבדות אליה התרגלתי בעבדות אחרת) ובכל זאת, יש משהו קוסם באפשרות להיות מוצלת, האנשות כולה נחה כעלמה ועדינה ושברירית בזרועותיו החסונות של גיבור העל”.