התקהלות לא חוקית
18/09/2008 - 16:14 מאת אורי אילון
אני חושבת ומשתוקקת לעבור לצפון הארץ.
תראו, תל-אביב נהדרת. ממכרת. מפעימה, מרגשת, מציעה, זמינה, סוערת, מאפשרת, חוגגת, מלאת קבוצות, הזדמנויות ומלאת מכרות לסביות, קוויריות, פמיניסטיות, אקטיביסטיות משמחות. אבל הירוק הזה, הקריר והמלטף שם בצפון, איפה שאפשר לנשום לעומק ולהתגלגל בדשא ולהנות מבריזה של קייץ…מטריף אותי בשמחה לקראתו.
אבל מה אעשה עם כל האנרגיות והרוגע של הנוף המשתרע, בלי כל הקהילתיות המשותפת שהמרכז מציע לנו?
רוצה גם וגם! מה דעתכן? קהילה משלנו (שזה כמובן כולל המון גוונים ומורכבויות ואפשרויות וזהויות ואי-הגדרות וחגיגה משותפת של כל אלה), אבל בלי פיח. צפון כפרי ירוק ופתוח
אולי אתן מכירות קהילה כזו בצפון שאפשר להצטרף אליה? אולי אתן רוצות להצטרף לבנייה של קהילה כזו? או שיש לכן טיפים לאיפה לחפש, ואיפה יפה , או זול, או איפה כדאי לעבוד, או כל דבר שעולה על דעתכן בהקשר (או כל מי שיעלה בדעתכן לעניין אותה/ו בזה. כלומר: אנא הפצנה)
:)
מ’
בנדידה
ובכמיהה לבית ירוק, רגוע, טבעי, ומלא תוכן ועניין
כמובן שהתחרמנתי מהרעיון. ובכל זאת, כבר למדתי שהכמיהה לירוק זה לא מספיק. כדי לבנות קהילה מצליחה צריך כמה תנאים בסיסיים וחשובים, וברוך השם שכל-כך הרבה קהילות קמו ונפלו בדרך כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהטעויות שעשו. אז תרגמתי לכבודה (בחופשיות) את הפרק “מה צריך בשביל ליצור קהילה?” מתוך הספר המצויין “המטריקס הקדוש” שכתב דיטר דום:
1) רעיון, קונספט או חזון גדולים יותר מצרכיו של היחיד וכמיהותיו לקשר או לבית. ככל שהרעיון יהיה נטוע יותר בתוכנית הכללית של היקום כך הצלחתו תהיה יותר מובטחת.
2) מבנים חברתיים ורוחניים שיתמכו בתהליך האישי והקבוצתי ויחזיקו מעמד גם כשהקשר בין האנשים מתפרק.
3) מעגל קבוע של מספר אנשים אחראים המשתפים פעולה ללא תחרותיות סמויה ושקרים, ונשארים נאמנים לרעיון של הקהילה גם כשלא קל.
4) תשתית אנושית ברורה המאפשרת לכל אדם לדעת את המקום שלו בקהילה, כמו איבר בגוף האדם.
5) מנהיגות ומבני הנהגה חופשיים משליטה וסמכותנות, המבוססים על אמון ויכולות. מנהיג חייב להיות בוגר כדי לא לנצל את הכוח לרעה.
6) התמקצעות של חברי הקהילה בעבודות שונות ובעצם התפקיד של איבר מגוף הקהילה, המשמרת כיוון ורצון שאינם מושפעים ממצבי הרוח הזמניים.
7) שקיפות בתהליכים וההחלטות הקהילתיות, במיוחד בנושאי אהבה ומיניות, סמכות וכוח, כסף וכלכלה. אחרת הקהילה תיפול לקונפליקטים סמויים.
8) מיניות חיה ומשוחררת המבוססת על הקהילה ומהווה בסיס לקהילה (אחרת הופכת לאידאולוגית או משעממת). בעבר קהילות התפרקו בגלל ארוס דורסני או מודחק.
9) מחוייבות לאורח חיים אנושי המבוסס על אמת, אמון, תמיכה הדדית והשתתפות אחראית בקהילה.
10) חגיגות, טקסים, ומוסיקה קבוצתיים ואותנטיים.
הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 18 בSeptember 2008,
בשעה 16:14,
והוא שייך לנושא תמרה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
20/09/2008 בשעה 13:03
אורי היקר,
תודה על הבלוג ועל התרגום.
זהו לימוד מצויין, שכל אחד מאיתנו צריך ללמוד אותו ואיתו אפשר ליצור קהילות או להצטרף לקהילות קיימות (ולשפר אותן).
אפשר עכשיו למצוא קהילות מסוגים שונים בצפון, ואני חושב שיש יותר רצון לקהילות מאשר קהילות קיימות, כך שצריך שעוד אנשים ייצרו וישדרגו את הקהילות הקיימות.
איחולי אושר ואהבה לנו, לקהילותינו ולכולן
21/09/2008 בשעה 09:38
אורי תודה על העצות, ועל הרצון לסייע לקהילה חדשה להיווצר
אני לא אוהבת מרשמים. זה גילוי נאות לביקורת שיש לי על חלק מהמרשם.
“התוכנית הכללית של היקום” זה רעיון מסוכן בעיני, וכמובן שאני לא מאמין שיש תכנית כזו.
“כל אדם לדעת את המקום שלו בקהילה, כמו איבר בגוף האדם” - כל גוף האדם שלי צועק לא למשפט הזה. דימוי של חברה לאורגניזם מהדהד את “התכנית הכללית של היקום”. לא רוצה להיות איבר. ולא להתמקצע בתפקידי האיברי בקהילה. ולא לשרת שום תכנית כללית לא משנה כמה היא לטובתי וכמה היא של היקום ירום הודו.
“מנהיגות” גם לא כיף לי. וגם לא ה”מנהיג חייבת להיות בוגר” - אני מקווה מאד (ואכן משערת) שהכוונה היא לא לגיל כרונולוגי.
אנחנו הולכות לבנות קהילה ומקלט לתרנגולות נפגעות תעשיית הביצים בבאר-שבע ואנחנו הולכות לעשות את זה בלי מנהיגות ואיברים או תכנית כללית של היקום. לא כל קהילה צריכה שיהיו לה קוי דמיון לתמרה. יש לתמרה את המקום שלה, וטוב שהיא קיימת ומלמדת את רוסנה ואותך ואותי דברים שימושיים, אבל יש אלף דרכים ליצור קהילות וזה כל היופי.
אה, ופגשתי אתמול את יוסי הקטן בדרס-אפ! איזה כיף
21/09/2008 בשעה 22:01
זה סאנדיי מושלם שכזה ומגיע לו אולי פוסט נפרד. כרגע אני רק יכול להודות לשלומי ולברך מברוק וברוך הבא. ולספר לך שאני חושב עליך לפחות פעם ביות כי השם שלך הוא הסיסמא של המחשב של רוסנה שהוא המחשב העברי היחיד בקמפוס (שלי עבר למשרד שבו אני עובד). אז כיף לי שאתה כאן.
ולך יוסי - לשבח ולהלל. על האמת, על החקר המתמיד, על היכולת ליצור דיאלוג. ואולי גם זה שווה פוסט נפרד. כי זו באמת השאלה שאיתה אני מסתובב בשבוע האחרון - על היכולת לשאול שאלה, על הפחד מהתשובה, ועל הסירוס של היכולת ליצור דיאלוג. בעיקר בין שתי השפות - התמריאנית והתל-אביבית. אני אפרט יותר בקרוב, וכרגע אתוודה שציפיתי שקטעים מסויימים או ניסוחים מסויימים יקפיצו (גם בי פה ושם משהו קופץ) ושאלתי את עצמי: איפה הם החברים הישנים שלי? אין להם שאלה? אין להם תשובה אחרת? זה פשוט לא אכפת להם או שהם מפחדים ממשהו? ויוסי לא מאכזב. תשובות אפשריות לנקודות עצמן - אכתוב בקרוב. בינתיים רק תודה גדולה על שאתה אמיתי ועמוק ומאפשר לי להעמיק את המחשבות שלי.
21/09/2008 בשעה 22:04
קראתי את המרשמים של דיטר דום וניסיתי לתרגם אותם בראש לגרמנית… אכן קולות נשכחים…
אני מבין למה הוא לא הקים קהילה בגרמניה, השפה שבה הוא משתמש נטועה עמוק בהיסטוריה הגרמנית ובעלת קונוטציות מאוד ברורות. אתה אולי יכול למצוא את הטקסט בגרמנית?
שמעתי כבר כמה דברים על המנהיג שלכן (בעיקר דרך הבלוג שלך) ואני חייב לומר שכל פעם אני קצת יותר מזדעזע מהתמונה שמגיעה אלי.
אכן היה כיף אתמול עם יוסי הגדולה.
נשיקות
י
21/09/2008 בשעה 23:41
מה לי ולברלינאי? הנטייה להתרפקות על ההיסטוריה הרדיקלית ועל האוטופיה העתידית, לילה בבר אקטיבי בברלין, לילות וימים של אקטיביזם תל-אביבי, וכן - גם חדוות הפרובוקציה.
“ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין.
וכל דבר יש לו לב.
וגם העולם בכללו יש לו לב”.
אני מביא את רבי נחמן מברסלב כדי לשכנע אתיאיסט שליקום יש תוכנית כללית? השתגעתי? אולי במקום לשכנע נוכל להסכים שהרבה ממה שמסביבנו לא היה אמור להתרחש אם מסתכלים על הזרע של העולם - הבריאה או תחילת האבולוציה. אבא שלי טוען שיצר האדם הוא קפיטליסטי (תחרותי ואינדיבידואליסטי) ואני טוען שיצר האדם הוא קהילתי (שיתופי ולא רכושני). על מה אנחנו מתווכחים? על התוכנית הכללית של היקום. על מה נועדנו להגשים. על מה שהוא מעבר לסך כל מה שלמדנו מהורינו או ממורינו.
על המנהיגות אכתוב יום אחד דוקטורט, עם פרק על דפוסי הנהגה סמויים בקבוצות אנרכיסטיות. נער הייתי וגם זקנתי (וברור שאין כאן עניין של גיל כרונולוגי!) קראתי את הטקסטים האנרכיסטים הנכונים ולא פקפקתי לרגע אחד שאין צורך בשום סוג של מנהיג, מנהיגה או הנהגה כדי לבנות עולם טוב יותר. ובכל זאת, מסביבי ראיתי כל הזמן מנהיגים. מנהיגות של “סלון מזל”, מנהיגים של “אנרכיסטים נגד הגדר” ובסוף זכיתי לראות את עצמי מנהיג באופן סמוי את ההתארגנות האנרכיסטית של ה”קוויראפשן” בתל-אביב. הגעתי למסקנה שכדי ליצור עולם חדש לא צריך מנהיגים אבל כדי לנהל פגישת תכנון על איך לשנות את העולם - צריך גם צריך. ואולי זה לא רק משהו טכני אלא גם תכונה שקשורה ליכולות השונות שלנו כמו גם ליכולת ליילד, לאתגר, לתמוך ביכולות של אחרות. לא בגדתי. אורי אילן.
ובהקשר הזה - כמה טוב לי לקחת את תפקיד המנהיג של המטבח לחודשיים, ולקבל את הנהגתה של אינה שאחראית לכל המטבחים וללמוד מניסיונה רב השנים, ולקבוע חוקים כמו איסור על הכנסת מוצרים לא טבעוניים או שאם לא נהנים לבשל לא מבשלים. וכמה טוב לי לדעת שאני חלק מהגוף הקהילתי. שאני כרגע דואג לבורג משמעותי בתוך ההתנהלות המאוחדת הזו של 100 איש שתלויים אחד בשני ממש כמו שהיד שלי תלויה במח שלי שתלוי בפה שלי שאוכל ענבים וכו’. וכמה כיף לי להתמקצע כטבח, מורה, מתרגם, קושר קשרים… כחלק מהגוף הזה שזקוק לי ואני לו. וכמה כיף לי לא לדאוג לבניית הבתים או לגיוס הכספים או לגידול האוכל - כי יש איבר אחר בקהילה שקשור אלי ועוזר לי. חשוב שתזכור יוסי שתמרה זו לא חברה (לאומית, דתית, תרבותית) שנולדתי אליה, אלא קהילה שבחרתי בה. וזה לא קיבוץ ששם את הקולקטיב מעל ליחיד אלא בדיוק להיפך - העבודה המשותפת של הגוף המשותף נועדה לקדם לפתח לדחוף אותי כיחיד.
וזה נכון שיש אלף דרכים ליצור קהילות וזה כל היופי. ובכל זאת, לפני שבוע התבשרתי שהקומונה הקווירית בליסבון התפרקה וששני חבריי השותפים התל-אביבים לא יכולים לחיות אחד עם השני בגלל החרא של החתולים. וזה צובט לי בלב ההעדר של הניסיון והידע המצטבר שיימנע מאיתנו לעשות את כל הטעויות מחדש. לפעמים זה נראה לי כמו חוסר רצון ללמוד ואפילו יהירות שהיא מרשימה אך גם ילדותית שרוצה להמציא את הגלגל כאילו לא הגענו לכאן במרצדס, או טוסטוס, או עגלה. ובכל מקרה, בהצלחה בהתקהלות המרגשת בבאר-שבע. הלוואי ואף פעם לא נתייאש ושנזכה להמציא איזה גלגל חדש. אינשאללה.
22/09/2008 בשעה 15:48
חיבוק אורי
אני מודה שהרבה זמן קראתי באופן סמוי, בלי להגיב, כי היה נראה לי רחוק מדי, קשה מדי להסביר. וגם התגובות שלי כאן ועכשיו הן לא מפורשות מספיק בעיני, קצת קצרניות, קמצניות. אז סליחה על זה, ואני מקווה שיהיה לי כח לפרט יותר בקרוב.
בויכוח שלך עם אבא שלך על טבע האדם השארתם בחוץ אפשרות חשובה מאד: אולי אין דבר כזה. אולי אין “טבע האדם”. איד ואגו ולא-מודע, או קפיטליזם או קהילתיות. אולי באמת כולנו שונות באופן יסודי, מפחיד, שאם נביט בשוני הזה, בתהום העשויה להפריד בינינו - ניאלץ להבין דברים לא פשוטים. אבל הדוויג אומרת שאין הרבה הבדל בין גשר לחומה - והיא צודקת ומקסימה. ההבדלים התהומיים בין אנשות זה בדיוק היופי. והעבודה הפוליטית שלי היא קודם כל לדאוג שאף אחת אף פעם לא יאחד אותי עם משהו “טבעי” או “כלל אנושי”. ההתנגדות שלי להומניזם (כן, אני אנטי-הומניסט) נובעת מאותו מקום.
לא טענתי שבגדת, ואולי סוגי מנהיגות שונים יהיו מקובלים גם עליי, לא יודעת. ברור שיש מה לבקר ולשפר במנהיגות לא רשמית של קבוצות אנרכיסטיות ובכלל. התשובה לא חייבת להיות מנהיגות כן רשמית. שוב, זו לא צומת עם שתי דרכים בלבד.
שמחה לאללה שטוב לך להיות איבר בקהילה, ושמחה שתמרה קיימת כדי לאפשר לך את זה. מכירה בשונות שלך ממני בנקודה הזו, אוהבת אותה (ואותך), לא רוצה לשנות אותך בזה, ומצפה לאותו יחס לסירוב שלי להיות דומה.
קהילות שמתפרקות זה לאו דוקא רע. לפעמים קהילה הגשימה חלק או כל מטרותיה (שאני מגדירה כלא יותר ולא פחות מסך המטרות של חברות הקהילה) או שהמציאות השתנתה - ויהיה מטופש לדבוק בדרכים ישנות במצבים חדשים. לפעמים קהילות צריכות גם להתפרק. אולי לא כל הקהילות, ובודאי יש מה ללמוד (הרבה!) מתמרה על איך להתמודד אחרת כשצריך, אבל כדאי לא לראות בהתפרקות כישלון.
לסיום, הקהילה שלנו בבאר-שבע תשלב את הידע של אנשות רבים (בתור התחלה זה רונאל וטלי ווזנר ואני). הידע שלנו גם הוא נצבר במשך שנים רבות (סתם לדוגמא אנחנו לומדות ב”יעוץ הדדי” ידע שנצבר במשך כ 50 שנה) והנסיון חיים האישי שלנו והספרים שקראנו והסיפורים ששמענו והדברים שלמדנו מרוסנה וממך. אף פעם לא ממציאות גלגל מחדש, תמיד זה נסמך על המון ידע קודם שהרבה פעמים אפילו לא שמות לב שמביאים אותו לשם. לכל היותר זה קופי-פייסט משוכלל כמו שמיכת טלאים…
23/09/2008 בשעה 12:12
יש בי חיבה לסגנון הקצרני של כתיבת תגובות. יש משהו נדיב שמתחבא בקמצנות הזו. קצת כמו שירה.
הדוויג באמת מהממת אבל בעולם שבו אני חי יש הבדל בין חומה לגשר. הפחד שלי מפוסט מודרניזם הוא פחד מעקירת השורש הפוליטי של מציאות חיינו.
אוהב את השונות שבינינו ומכבד ומעריץ את הדרך שלך. אבל איכשהו אני מתקשה להאמין לתהום שבין שנינו. ואפילו אטען שלשנינו “טבע” אוהב, מיני, משתף, משתתף, סקרן, רודף שלום, מתפשר, חומל. ואלה רק מילים. מתחתן או מעליהן מונחת תחושת אחדות בסיסית. וזו רק תחושה.
קהילות שמתפרקות זה לאו דווקא רע. כמו גם זוגיות שמתפרקת. אינני מודד את הצלחתן של קהילות או מערכות יחסים בנצחיותן. להפך. שותף לנקודת מבט מחזורית ולא לינארית. ובכל זאת הדוגמאות שמסביבי (זוגות נפרדים, קהילות מתפרקות) מותירות בין טעם רע לטראומות. מאמין שאפשר לסיים אחרת. מאמין יותר ויותר בשמיכת הטלאים שאת תופרת ורוצה להאמין גם ביכולת שלנו להמציא איזה גלגל.
24/09/2008 בשעה 01:24
ליוסי- אפשר בבקשה עוד פרטים על המקלט לתרנגולות בבאר שבע? או דרך אחרת ליצירת קשר אתכם/ן בנושא? אני ב-omerginzburg בג’ימייל קום.
24/09/2008 בשעה 08:22
לעומר,
בוא נדבר בטלפון על המקלט לתרנגולות (שלחתי לך את הטלפון שלי במייל) - שמחה מאד שזה מעניין אותך!
לאורי,
אתה מקסים. ונכון שיש הבדל בין חומה לגשר, גם בפוסטמודרניזם יש הבדל. יש גם דמיון. (הציטוט המדוייק של הדוויג הוא There ain’t much of a difference Between a bridge and a wall כלומר אין הרבה הבדל, אבל יש. ובאמת הוא הבדל חשוב בעיני). פוסטמודרניזם היא בשבילי פוליטיקה הכי פוליטית שאני מכירה. והכי חילונית במובן החמור והלעיתים מייאש אבל גם במובן החפשי עד העצם.
לי אין טבע אוהב, מיני, משתף, משתתף, סקרן, רודף שלום, מתפשר, חומל. לא. אין לי טבע בכלל. טבע זה רעל בשבילי. והתחושה של אחדות היא בדיוק זה - תחושה. זמנית, אנרגטית (כלומר, שימושית לבנייה של דברים), מדירה (כי אחדות היא תמיד מדירה את מי שלא באחדות הזו) ניפלאה ומתעתעת.
24/09/2008 בשעה 11:39
הייתי פוסט מודרניסט עד שפגשתי את מורתי טניה ריינהרט שלימדה אותי להיזהר מתורות שמערערות על עצם קיומה של אמת, ממשית, אמיתית. לסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב הפרידה מהאמת יכולה להיות דווקא חווייה משחררת, אך לא כך לרוב האנושות. בכל מקרה זו עדיין נדמית לי כפילוסופיה אחדותית יותר מאשר מפרקת, כי אם פירקנו את הכל השבנו את הכל לאחדות הראשונה. אבל אחרי אתמול בלילה - אין לי עניין בדיונים פילוסופיים. הרעיון שאחדות היא בעצם מדירה הוא חדש עבורי באופן מפתיע. אין בכלל אחדות שיכולה להכיל את המודרים, ההדרות, התהומות, הרעלים, האנרגיות, הזמניות, הנצחיות…? כשאתה מתבונן באיזשהו בעל-חיים שאינו אדם, או בטבע בראשיתי כמו של מדבר, כשאתה קורא על די.אן.איי או מתבונן בכוכבים או בשקיעה, כשאתה עושה אהבה - אין איזו שכבה שמתאחדת? מתי, אם בכלל, חווית את התחושה הנפלאה והמתעתעת הזו?
28/09/2008 בשעה 10:30
“אם פירקנו את הכל השבנו את הכל לאחדות הראשונה”
זה רק בהנחה שהיתה איזושהי אחדות ראשונה… והי, לדעתי לא היתה (הפתעה הפתעה).
אני כנראה לא מבין למה אתה מתכוון באחדות. אני מפרשת אחדות בכמה דרכים:
1 - דמיון [מלשון דומה]. למצוא דמיון כלשהו בין דברים זה מאחד אותם (נגיד דוגמת ה-די.אן.איי שהבאת, יש די.אן.איי משותף רב לנו ולבע”ח אחרות, ועצם הקיום של קוד גנטי הוא משותף לנו וכו’)
2 - תקשורת. ליצור תקשורת בין דברים יכול לאחד אותם. נגיד אתה ואני יכולות לדבר וזה יכול (אם כי לא חייב) לאחד אותנו. זה יכול גם להפריד, אגב.
כל החוויות שכתבת כפוטנציאל לתחושת אחדות (מדבר, אהבה וכו’) הן אכן חוויות מהממות (יכולות להיות) אבל מה הקשר לאחדות? בחלקן אפשרי לי לחוש אחדות, ע”פ סעיפים 1 ו 2 (יעני אחדות של דמיון או של תקשורת) ובחלקן לא.
אחדות על בסיס 1 מדירה את מי שלא דומה, אחדות על בסיס 2 מדירה את מי שלא במעגל התקשורת המסויים. כך יש הדרה באחדות, והיא אף הכרחית לה.
פוסטמודרניזם זה לא רק אידיאולוגיה ואמונה. אתה כותב בלוג - אתה כבר משתתף בתהליך פוסטמודרני. “הפרידה מהאמת” כפי שקראת לזה יכולה להיעשות בצורות רבות ושונות בהן משחררות, בהן מדכאות, גם לסטודנטיות בת”א וגם לאחרות. לא יודעת לגבי רוב האנושות, לא חושבת שגם אתה יודע (או מישהו). כרגיל, זה תלוי איך עושות את זה וזה אחלה לעשות את זה בזהירות.
27/12/2008 בשעה 21:00
ניזכרתי בסרט מועדון קרב, הגיבור מתחיל מדרייב אנרכיסטי ממשיך בקריאות מפרספקטיבה של אברי הגוף ומסיים בקהילה פאשיסטית