אני כנראה לא מבין למה אתה מתכוון באחדות. אני מפרשת אחדות בכמה דרכים:

1 - דמיון [מלשון דומה]. למצוא דמיון כלשהו בין דברים זה מאחד אותם (נגיד דוגמת ה-די.אן.איי שהבאת, יש די.אן.איי משותף רב לנו ולבע”ח אחרות, ועצם הקיום של קוד גנטי הוא משותף לנו וכו’)

2 - תקשורת. ליצור תקשורת בין דברים יכול לאחד אותם. נגיד אתה ואני יכולות לדבר וזה יכול (אם כי לא חייב) לאחד אותנו. זה יכול גם להפריד, אגב.

כל החוויות שכתבת כפוטנציאל לתחושת אחדות (מדבר, אהבה וכו’) הן אכן חוויות מהממות (יכולות להיות) אבל מה הקשר לאחדות? בחלקן אפשרי לי לחוש אחדות, ע”פ סעיפים 1 ו 2 (יעני אחדות של דמיון או של תקשורת) ובחלקן לא.

אחדות על בסיס 1 מדירה את מי שלא דומה, אחדות על בסיס 2 מדירה את מי שלא במעגל התקשורת המסויים. כך יש הדרה באחדות, והיא אף הכרחית לה.

פוסטמודרניזם זה לא רק אידיאולוגיה ואמונה. אתה כותב בלוג - אתה כבר משתתף בתהליך פוסטמודרני. “הפרידה מהאמת” כפי שקראת לזה יכולה להיעשות בצורות רבות ושונות בהן משחררות, בהן מדכאות, גם לסטודנטיות בת”א וגם לאחרות. לא יודעת לגבי רוב האנושות, לא חושבת שגם אתה יודע (או מישהו). כרגיל, זה תלוי איך עושות את זה וזה אחלה לעשות את זה בזהירות.

לאורי,
אתה מקסים. ונכון שיש הבדל בין חומה לגשר, גם בפוסטמודרניזם יש הבדל. יש גם דמיון. (הציטוט המדוייק של הדוויג הוא There ain’t much of a difference Between a bridge and a wall כלומר אין הרבה הבדל, אבל יש. ובאמת הוא הבדל חשוב בעיני). פוסטמודרניזם היא בשבילי פוליטיקה הכי פוליטית שאני מכירה. והכי חילונית במובן החמור והלעיתים מייאש אבל גם במובן החפשי עד העצם.

לי אין טבע אוהב, מיני, משתף, משתתף, סקרן, רודף שלום, מתפשר, חומל. לא. אין לי טבע בכלל. טבע זה רעל בשבילי. והתחושה של אחדות היא בדיוק זה - תחושה. זמנית, אנרגטית (כלומר, שימושית לבנייה של דברים), מדירה (כי אחדות היא תמיד מדירה את מי שלא באחדות הזו) ניפלאה ומתעתעת.

הדוויג באמת מהממת אבל בעולם שבו אני חי יש הבדל בין חומה לגשר. הפחד שלי מפוסט מודרניזם הוא פחד מעקירת השורש הפוליטי של מציאות חיינו.

אוהב את השונות שבינינו ומכבד ומעריץ את הדרך שלך. אבל איכשהו אני מתקשה להאמין לתהום שבין שנינו. ואפילו אטען שלשנינו “טבע” אוהב, מיני, משתף, משתתף, סקרן, רודף שלום, מתפשר, חומל. ואלה רק מילים. מתחתן או מעליהן מונחת תחושת אחדות בסיסית. וזו רק תחושה.

קהילות שמתפרקות זה לאו דווקא רע. כמו גם זוגיות שמתפרקת. אינני מודד את הצלחתן של קהילות או מערכות יחסים בנצחיותן. להפך. שותף לנקודת מבט מחזורית ולא לינארית. ובכל זאת הדוגמאות שמסביבי (זוגות נפרדים, קהילות מתפרקות) מותירות בין טעם רע לטראומות. מאמין שאפשר לסיים אחרת. מאמין יותר ויותר בשמיכת הטלאים שאת תופרת ורוצה להאמין גם ביכולת שלנו להמציא איזה גלגל.

בויכוח שלך עם אבא שלך על טבע האדם השארתם בחוץ אפשרות חשובה מאד: אולי אין דבר כזה. אולי אין “טבע האדם”. איד ואגו ולא-מודע, או קפיטליזם או קהילתיות. אולי באמת כולנו שונות באופן יסודי, מפחיד, שאם נביט בשוני הזה, בתהום העשויה להפריד בינינו - ניאלץ להבין דברים לא פשוטים. אבל הדוויג אומרת שאין הרבה הבדל בין גשר לחומה - והיא צודקת ומקסימה. ההבדלים התהומיים בין אנשות זה בדיוק היופי. והעבודה הפוליטית שלי היא קודם כל לדאוג שאף אחת אף פעם לא יאחד אותי עם משהו “טבעי” או “כלל אנושי”. ההתנגדות שלי להומניזם (כן, אני אנטי-הומניסט) נובעת מאותו מקום.

לא טענתי שבגדת, ואולי סוגי מנהיגות שונים יהיו מקובלים גם עליי, לא יודעת. ברור שיש מה לבקר ולשפר במנהיגות לא רשמית של קבוצות אנרכיסטיות ובכלל. התשובה לא חייבת להיות מנהיגות כן רשמית. שוב, זו לא צומת עם שתי דרכים בלבד.

שמחה לאללה שטוב לך להיות איבר בקהילה, ושמחה שתמרה קיימת כדי לאפשר לך את זה. מכירה בשונות שלך ממני בנקודה הזו, אוהבת אותה (ואותך), לא רוצה לשנות אותך בזה, ומצפה לאותו יחס לסירוב שלי להיות דומה.

קהילות שמתפרקות זה לאו דוקא רע. לפעמים קהילה הגשימה חלק או כל מטרותיה (שאני מגדירה כלא יותר ולא פחות מסך המטרות של חברות הקהילה) או שהמציאות השתנתה - ויהיה מטופש לדבוק בדרכים ישנות במצבים חדשים. לפעמים קהילות צריכות גם להתפרק. אולי לא כל הקהילות, ובודאי יש מה ללמוד (הרבה!) מתמרה על איך להתמודד אחרת כשצריך, אבל כדאי לא לראות בהתפרקות כישלון.

לסיום, הקהילה שלנו בבאר-שבע תשלב את הידע של אנשות רבים (בתור התחלה זה רונאל וטלי ווזנר ואני). הידע שלנו גם הוא נצבר במשך שנים רבות (סתם לדוגמא אנחנו לומדות ב”יעוץ הדדי” ידע שנצבר במשך כ 50 שנה) והנסיון חיים האישי שלנו והספרים שקראנו והסיפורים ששמענו והדברים שלמדנו מרוסנה וממך. אף פעם לא ממציאות גלגל מחדש, תמיד זה נסמך על המון ידע קודם שהרבה פעמים אפילו לא שמות לב שמביאים אותו לשם. לכל היותר זה קופי-פייסט משוכלל כמו שמיכת טלאים…

“ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין.
וכל דבר יש לו לב.
וגם העולם בכללו יש לו לב”.
אני מביא את רבי נחמן מברסלב כדי לשכנע אתיאיסט שליקום יש תוכנית כללית? השתגעתי? אולי במקום לשכנע נוכל להסכים שהרבה ממה שמסביבנו לא היה אמור להתרחש אם מסתכלים על הזרע של העולם - הבריאה או תחילת האבולוציה. אבא שלי טוען שיצר האדם הוא קפיטליסטי (תחרותי ואינדיבידואליסטי) ואני טוען שיצר האדם הוא קהילתי (שיתופי ולא רכושני). על מה אנחנו מתווכחים? על התוכנית הכללית של היקום. על מה נועדנו להגשים. על מה שהוא מעבר לסך כל מה שלמדנו מהורינו או ממורינו.

על המנהיגות אכתוב יום אחד דוקטורט, עם פרק על דפוסי הנהגה סמויים בקבוצות אנרכיסטיות. נער הייתי וגם זקנתי (וברור שאין כאן עניין של גיל כרונולוגי!) קראתי את הטקסטים האנרכיסטים הנכונים ולא פקפקתי לרגע אחד שאין צורך בשום סוג של מנהיג, מנהיגה או הנהגה כדי לבנות עולם טוב יותר. ובכל זאת, מסביבי ראיתי כל הזמן מנהיגים. מנהיגות של “סלון מזל”, מנהיגים של “אנרכיסטים נגד הגדר” ובסוף זכיתי לראות את עצמי מנהיג באופן סמוי את ההתארגנות האנרכיסטית של ה”קוויראפשן” בתל-אביב. הגעתי למסקנה שכדי ליצור עולם חדש לא צריך מנהיגים אבל כדי לנהל פגישת תכנון על איך לשנות את העולם - צריך גם צריך. ואולי זה לא רק משהו טכני אלא גם תכונה שקשורה ליכולות השונות שלנו כמו גם ליכולת ליילד, לאתגר, לתמוך ביכולות של אחרות. לא בגדתי. אורי אילן.

ובהקשר הזה - כמה טוב לי לקחת את תפקיד המנהיג של המטבח לחודשיים, ולקבל את הנהגתה של אינה שאחראית לכל המטבחים וללמוד מניסיונה רב השנים, ולקבוע חוקים כמו איסור על הכנסת מוצרים לא טבעוניים או שאם לא נהנים לבשל לא מבשלים. וכמה טוב לי לדעת שאני חלק מהגוף הקהילתי. שאני כרגע דואג לבורג משמעותי בתוך ההתנהלות המאוחדת הזו של 100 איש שתלויים אחד בשני ממש כמו שהיד שלי תלויה במח שלי שתלוי בפה שלי שאוכל ענבים וכו’. וכמה כיף לי להתמקצע כטבח, מורה, מתרגם, קושר קשרים… כחלק מהגוף הזה שזקוק לי ואני לו. וכמה כיף לי לא לדאוג לבניית הבתים או לגיוס הכספים או לגידול האוכל - כי יש איבר אחר בקהילה שקשור אלי ועוזר לי. חשוב שתזכור יוסי שתמרה זו לא חברה (לאומית, דתית, תרבותית) שנולדתי אליה, אלא קהילה שבחרתי בה. וזה לא קיבוץ ששם את הקולקטיב מעל ליחיד אלא בדיוק להיפך - העבודה המשותפת של הגוף המשותף נועדה לקדם לפתח לדחוף אותי כיחיד.

וזה נכון שיש אלף דרכים ליצור קהילות וזה כל היופי. ובכל זאת, לפני שבוע התבשרתי שהקומונה הקווירית בליסבון התפרקה וששני חבריי השותפים התל-אביבים לא יכולים לחיות אחד עם השני בגלל החרא של החתולים. וזה צובט לי בלב ההעדר של הניסיון והידע המצטבר שיימנע מאיתנו לעשות את כל הטעויות מחדש. לפעמים זה נראה לי כמו חוסר רצון ללמוד ואפילו יהירות שהיא מרשימה אך גם ילדותית שרוצה להמציא את הגלגל כאילו לא הגענו לכאן במרצדס, או טוסטוס, או עגלה. ובכל מקרה, בהצלחה בהתקהלות המרגשת בבאר-שבע. הלוואי ואף פעם לא נתייאש ושנזכה להמציא איזה גלגל חדש. אינשאללה.

שמעתי כבר כמה דברים על המנהיג שלכן (בעיקר דרך הבלוג שלך) ואני חייב לומר שכל פעם אני קצת יותר מזדעזע מהתמונה שמגיעה אלי.

אכן היה כיף אתמול עם יוסי הגדולה.

נשיקות

י

ולך יוסי - לשבח ולהלל. על האמת, על החקר המתמיד, על היכולת ליצור דיאלוג. ואולי גם זה שווה פוסט נפרד. כי זו באמת השאלה שאיתה אני מסתובב בשבוע האחרון - על היכולת לשאול שאלה, על הפחד מהתשובה, ועל הסירוס של היכולת ליצור דיאלוג. בעיקר בין שתי השפות - התמריאנית והתל-אביבית. אני אפרט יותר בקרוב, וכרגע אתוודה שציפיתי שקטעים מסויימים או ניסוחים מסויימים יקפיצו (גם בי פה ושם משהו קופץ) ושאלתי את עצמי: איפה הם החברים הישנים שלי? אין להם שאלה? אין להם תשובה אחרת? זה פשוט לא אכפת להם או שהם מפחדים ממשהו? ויוסי לא מאכזב. תשובות אפשריות לנקודות עצמן - אכתוב בקרוב. בינתיים רק תודה גדולה על שאתה אמיתי ועמוק ומאפשר לי להעמיק את המחשבות שלי.