החיים כנמשל

5 תגובות לפוסט ”פורום חלומות“

1. מאת גלעד:
   06/09/2008 בשעה 07:19

   ההצעה שלי היא לקרוא את ספרו המצויין של סאראמגו “המערה”
   המכיל פרשנות נוספת לנושא הקניון.

   מתוך מה שמצאתי ברשת:

   הספר “המערה” הוא עוד ספר עטו של סאראמאגו, הסופר הפורטוגזי המהולל. הספר הוא אלגוריה על “משל המערה” של אפלטון. המרכז בספר קניון עירוני, שמשמש בעצם לעולם תחליפי. יש בו כל מה שאדם צריך: מנהרת אהבה, סימולציה של גשם, רוח ושלג, חוף ים עם מים ממשיים, חומת סין, כיסא חשמלי, פיורד וכן רפסודת אבן ומנזר. הגיבור בספר הוא סיפריאנו אלגור, קדר בן 64, אלמן שחי עם בתו מרתה ובעלה מרסאל. הוא מייצר כלי חרס, אותם הוא מוכר לקניון העירוני. אך, הם מפסיקים את הקשר איתו משום שהלקוחות לא מעוניינים בכלים הללו. בינתיים הוא פוגש בבית הקברות אלמנה צעירה וגם כלב. סיפריאנו מייצר 1200 בובות חמר בעקבות בקשת בתו מרתה ולבקשת הקניון. אך, זה נכשל והוא נאלץ לעבור לגור בקניון. בינתיים, יגלו חפירות בנייה בקניון משהו מסתורי ומפחיד ומכאן מתחיל המהפך שיביא בסופו של דבר לסיום אופטימי. ספר מבריק.

2. מאת יונה אילון:
   06/09/2008 בשעה 20:24

   גלעד ואני התחברנו לאותה אסוציאציה, לפיכך אתרום אני את חלקי במשל “המערה” של אפלטון”:

   המשל הוא מטאפורה המדמה מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החוכמה.
   גם כאשר הפילוסוף, האדם שיצא מבורות לחוכמה, בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם.
   תהליך ההחכמה מוצג במשל כתהליך קשה, כואב ורצוף מכשולים.

   “משל המערה” של אפלטון מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירם את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים בונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.

   אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים, כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצל שלו.

   האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה. הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו ומנסה להאיר את עינהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו, ולו היה משחרר אותם מכבליהם, כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

   משל “המערה” של אפלטון מדבר על “אמת” שהיא אחת ומדוייקת, נצחית ואינסופית.
   התפיסה של האמת תלויה במתבונן.

   בספר המצויין “המערה” של סראמאגו מרחף היפוך מבריק של “משל המערה” של אפלטון.

3. מאת יונה אילון:
   06/09/2008 בשעה 20:49

   אפרופו חלומות…
   כל מה שנאמר עד כאן לא מתיימר ואפילו לא מעיז עדיין לרדת לחקר עומק פשר החלומות.
   זה רק אסוציאציות.

   חלומות הם החומרים שצפים מתוך המקום הכי עמוק בנבכי נפש האדם. החומרים הללו ברובם לא מודעים. אפשר לדמותם לסודות שאנחנו ממתיקים עם עצמנו בשינה.
   פרויד דיבר על לא מודע אישי, ויונג הרחיב והסביר את הלא-מודע הקולקטיבי. מסתבר שיש דבר כזה לא-מודע קולקטיבי שלפעמים הוא חוצה גבולות של זמן ומקום. ואילו כאן הוא מתרחש בקרב קהילה אחת במקום אחד בתמרה. זה מעניין ומרתק!

4. מאת אורי אילון:
   07/09/2008 בשעה 18:48

   מעניין.
   אז איך כל זה קשור לחלום שלי?
   לאן אנחנו צריכים לעבור כדי שהקונספט יעבוד?
   איזו הרפתקה מצפה לי מעבר לתעלה בים הגדול?

5. מאת אמה שם-בה:
   13/09/2008 בשעה 20:27

   מרגשים החלומות.
   האם באמת קילפת סברסים בידיים חשופות?
   האם יש סברסים בתמרה?
   אני התנסיתי בהרפתקה הזאת בחודש האחרון
   ולא נפגעתי בכלל.
   אודיה ואמיתי טעמו הקיץ לראשונה סברסים. שהחיינו וקיימנו.

   מוסיפה עוד חלומות משלי.

   1.
   ציור שלי עם ציפור מאד צבעונית שמודבק עליה חול
   בצד השני של הציור כתובת: כל מה שלמדתי מסבא שלי (סבא ישראל) זה קבלה עצמית.

   2.
   אודיה נוהגת באוטו. אני במושב האחורי. היא מסתבכת ונכנסת למקומות ללא מוצא.
   אני כועסת שהיא לא מסתדרת בעצמה שזה אומר שאני אצטרך לנהוג, ואחר כך מבינה שהיא צעירה מדי מכדי לנהוג בעצמה במכונית.

   3.
   אני בבית גדול. הסלון קהילתי והחלק העליון משפחתי פרטי. אני בסלון. חושבת אם לעלות למעלה ולא בטוחה אם יש לי אישור כניסה לחלק העליון. אחר כך אני מגיעה איך שהוא לחלק העליון של הבית. יש בו שני פסנתרים וצריך למצוא איפה למקם אותם. כל החפצים בבית דורשים הגבהה (משום מה) ואני מחפשת שרפרפים וקופסאות כדי להגביהה אותם.

לכתוב תגובה