החיים כנמשל

בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב.

דרך צלחה!

בראשית היה האטלנטי.

ואז היתה אטלנטיק סיטי.

להשיג הרבה מידע מהרשת על אטלנטיק סיטי, שנת ייסודה, מי היו המייסדים, מתי נבנו בתי הקזינו, מתי יוצר המונופול הראשון.

העיר הציעה אפשרויות רבות.
למעשה, היא הפכה להיות כל כך פופולארית, שכל אזרח באמריקה רצה לקנות אותה. להשתלט עליה ולפתח אותה. לבנות רחובות, בתים ומלונות, גנים ציבוריים, ומה לא. העיר היתה שער לכסף הגדול.
מהר מאוד חיקו אותה ערים רבות אחרות בעולם: ניו יורק, פאריס, לונדון, טוקיו.  רק עיר אחת לא חיקתה אותה. היתה זו מוסקבה. אבל אחרי שנים ארוכות, גם היא הצטרפה לחגיגה.

טוב, אז מי מאתנו לא מכיר את סיפורו של משחק השולחן האולטימטיבי: בנק, כמה שיותר שחקנים, רחובות, בתים ומלונות, תשתיות, עיריה (מסים וכד’), הפתעות, קנסות ובית כלא אחד. וכסף. הרבה כסף.

הספר הזה בא לספר את סיפורו של משחק אחד, ששוחק על לוח פריזאי, בעיר ים-תיכונית לוהטת. ומעשה שהיה כך היה:

המשתתפים:
רואה חשבון, איש סאונד, בנקאי, איש עסקים, ואני.

הלוח: פריס של שנות השבעים.

המטרה: כסף. (יותר טוב: להגשים את החלום)

והמשחק התחיל. לכל אחד היו את התקוות שלו, ואת החלומות שלו.
רואה החשבון חשב להשתלט על העיר, לפרק אותה לאזורים, ולמכור אותם אחר כך במחיר גבוה יותר. טוב, הוא רואה חשבון. אבל באמת, הוא רצה לבנות שם חוות סוסים.

איש העסקים חלם על עסקים. באמצעות הניצחון בעיר הזו, יגיעו נצחונות בערים נוספות. והוא יהיה האיש העשיר בעולם. ואז הוא יבנה שם אוניברסיטה מעולה על שמו, ורבים יבואו ללמוד בה, ולחקור את העולם, את הנפש ואת הרוח.

איש הסאונד חלם לכבוש את העיר, ולהפוך אותה לבמת ההופעות הגדולות בעולם. רק אגדות רוק יופיעו אצלו. דילן, הסטונס, אפילו ג’ון וג’ורג’ יהיו שם, אם פול ורינגו יסכימו. ואלביס סוף סוף ייצא מן המחבוא, ויוכיח לכולם שהוא חי ובועט.
אבל באמת הוא רק רצה משפחה.

הבנקאי חשב איך לתת משכנתאות לכל תושבי העיר, ואז, אחרי שהם יחזירו את רוב החוב, לגרש אותם מהבתים, ולחיות בעיר בעצמו. לבד. רק הוא והכספומטים. והכל יהיה שלו. והוא יגבה עמלות מרמזורים, מעצים, וממזג האוויר.
זו כמובן בדיחה. באמת הוא חשב איך להיטיב עם האזרחים, ולשפר להם את השירות, לעומת השירותים הניתנים בעיר המתחרה.
אבל עוד יותר באמת הוא רצה לבנות שם חדר שינה גדול, עם מיטה רכה וסדינים לבנים, ושמיכת פוך ענקית, חמה ומלטפת,  וללכת לבכות שם בכל פעם שהוא עצוב.

ואני רציתי לשרוד.

יצאנו לדרך. כל אחד עם מזלו, כל אחד עם כשרונו.
מהר מאוד המשחק התפתח, והכסף התחיל להחליף ידיים.
אחרי הקפת ההיכרות, כשכולם חזו בעיר, וידעו פחות או יותר מה הם רוצים, נתן הבנק את חלקו, וכולם קיבלו דמי כיס קטנים. המירוץ הלך והתפתח, כשחמשתנו קונים רחובות, תשתיות, ומתפללים למזל טוב ולקוביות מוצלחות.

אחרי כמה סיבובים היה המצב כזה:
לכל אחד היה רחוב או שניים.
הבנקאי קנה רחובות זולים,
איש הסאונד ואני קנינו תחנות רכבת,
רואה החשבון קנה כמה רחובות יותר מבוססים,
ואיש העסקים ואני חלקנו בינינו את שני הרחובות היקרים ביותר. הוא הציע לי עסקה מעניינת, אך אני דחיתי אותה(, לעת עתה).

הזמן חלף, והכסף זרם. רכשתי את כל תחנות הרכבת, ואת תחנות החשמל והמים. כמות המזומנים שלי הספיקה לסיבובים רבים, והיו ברשותי גם כמה רחובות, וביניהם, חשוב לזכור, אחד משני הרחובות היקרים ביותר.
הייתי מאד גאה בעצמי.
הייתי במצב מצויין לנצחון.

ואז חזר איש העסקים על הצעתו המפתיעה:
“אתה תתן לי את הרחוב השני היקר ביותר”, הוא אמר,” ולא תצטרך לשלם לי לעולם. גם אם תדרוך בבתי מלון שלי ברחובות אחרים, או בכל נכס אחר שלי, לא תצטרך לשלם לי.”
הוא מאוד רצה את הרחוב הזה, כדי שיוכל לבנות שם בתים ומלונות, ולגבות דמי מעבר גבוהים במיוחד.
אבל באמת הוא רצה שיאהבו אותו.
האמת היא שזה מה שכולם רצו. כולנו רצינו להיות נאהבים. וחשבנו שככל שיהיה לנו יותר, כך יאהבו אותנו יותר, ונוכל להשיג יותר דברים.
זה מה שמניע אותנו.  אהבה.
חלק מתרגמים את זה למין. חלק אומרים – רגש השייכות. חלק יגידו כסף, וחלק – כח. חלק יגידו שזה שקר, ושאנו איננו חפצים באהבה. המשפט הזה כל כך שקרי, שקשה להסתכל עליו ולחשוב שהוא נורמלי.

אבל זה כל כך פשוט. כל מה שאנו רוצים זה אהבה.
כל המחשבות שלנו, וכל הפעולות שלנו, הכל נועד לכך, שבסופו של דבר יאהבו אותנו, שנרגיש שייכים ולא בודדים.
וכאן בדיוק אנו מתחילים לפספס.  וכשנחזור ונמצא, נמצא את זה בדיוק כאן, זה חיכה לנו, זה היה כאן תמיד, והנה הגענו, רק אחרי שעברנו בדרך.

בחזרה למשחק.
“טוב”, אמרתי לו.

וואו. (ביג באנג)
העולם התהפך. ואף אחד לא שם לב. גם אני לא ממש. אבל היה כזה אור, פיצוץ פולי-גלקטי, סנוור, קוסמוס נברא.

הי, הי, על מה כל הרעש? בסך הכל אמרת “טוב”.
נכון, “וירא אלהים את האור כי טוב”. ככה כתוב.
תיכף נראה.

המשחק נמשך:
הריטואל חזר על עצמו. כל אחד זרק קוביה בתורו, ופעל את פעולתו – קנה, מכר, שילם, או הלך לכלא, על פי המזל, על פי החוק, כולנו מכירים את הכללים.

ואז הגיע תורי. ונפלתי בדיוק על אחד מרחובותיו של איש העסקים. אבל לא הייתי צריך לשלם. נתתי לו את הרחוב שלי, והרווחתי קצת יותר חופש משהיה לכולם. היו לי יותר מקומות לנוע אליהם, יותר מקומות לנוח בהם, וזה מאד מצא חן בעיני.
בחלוף עוד כמה סיבובים, עם הכסף שצברתי מכל התשתיות שלי, ומן הרחובות שלי, ומדמי הכיס שמקבלים מן הבנק, הייתי במצב טוב מאוד. לא ראשון בלוח, אבל שני, אחרי איש העסקים, שלקח עוד ועוד כסף לכיסו, אחרי העסקה המוצלחת שחתם איתי.

ואז הצעתי את אותה עסקה לבנקאי. “הי, בנקאי”, אמרתי לו, “נראה שמצבך לא מי-יודע-מה, והחלום הולך ומתרחק. אני מוכן לעזור: אתן לך את הרחובות שלי, על הבתים ובתי-המלון שבהם, ובתמורה לא אצטרך לשלם לך יותר לעולם”.

הבנקאי חכך בדעתו, ולבסוף הסכים.
כמות הכסף והרכוש שלו גדלה, והחלום, אולי, הלך והתקרב.  אני רק הגדלתי את כמות החופש שלי – כעת הייתי פטור מן הרחובות שלי, ומן הנכסים שבהם. לא הייתי אחראי להם, לא הייתי צריך להחזיק בהם ולגבות דמי מעבר. המשא הכבד שהיה עלי הוקל. ולא רק זה, גם לא הייתי צריך לשלם כשעברתי אצל הבנקאי, ואצל איש העסקים.

במהלך הסיבובים הבאים הוחלפו כל מיני מבטים מוזרים מסביב לשולחן, כולנו ראינו משהו, אבל עוד לא ידענו לקרוא לו בשם.

ושוב, בהיותי מחזיק בכל התשתיות בפאריז, הצעתי הצעה דומה לרואה החשבון.
“לא” הוא אמר. “אתה תהיה חסין הפסד”
האמת היא שלא הוא דיבר. הוא נתן לפחד לדבר. החופש איים עליו. היופי של המשחק הספציפי הזה, הנדיר, שאיש מאיתנו לא ראה כמותו לפני-כן, החריד את “שלוותו”, לפחות את מה שהוא נהג לקרוא לו שלווה.
הוא הכיר את הכללים. מי שיש לו הכי הרבה כסף בסוף מנצח. או מי שמצליח לקנות את כל הלוח.
אבל לא מי שמסתכל קצת אחרת על הכללים. דבר כזה צריך לסלק, להרחיק, להחרים אולי. זו ממש כפירה.
זה קצת מוזר, אתם יודעים. כי הוא העדיף שכולם ימותו יחד איתו ולא לתת למישהו אחר לחיות. חייו על הלוח היו חיים של תחרות ושל שנאה. הוא היה מאד אומלל.
אבל זה גם לא מוזר. זה רק מוכיח את מה שדיברנו עליו קודם. הוא רק רצה שיאהבו אותו. הוא רצה את אותו הדבר לכולם. שכולם יהיו איתו במקום שבו הוא נמצא.
הוא לא ידע יותר טוב מזה. אבל בסוף הוא יידע. כמו שכולנו נדע.

“טוב”, אמרתי, והצעתי את ההצעה לאיש הסאונד: ” אני אתן לך את כל התשתיות של עיר האורות – רכבות חשמל ומים, ובנוסף אעניק לך המון מהמזומן שיש לי (היה לי הרבה מאוד “קאש”, ולא כל כך מה לעשות איתו), ובתמורה, לא אצטרך לשלם כשאני חולף ברחובותיך או בכל נכס אחר מנכסיך. ולא רק זה, אם אני נופל אצל רואה החשבון, אתה משלם עבורי את החוב”.
איש הסאונד, שחלם על לנון ופרסלי, אבל הביע את זה ב”אני רוצה עוד כסף”, אמר רק “בסדר”.

זהו זה.
נהייתי הלוח.     I BECAME THE BOARD

לא הייתי צריך לשלם יותר באף מקום שבו דרכתי. הייתי שווה את המקום שבו הייתי. אם עשיתי לילה במלון זול, הייתי סמרטוט, ואם עשיתי אותו בשאנז אליזה, הייתי “שער הנצחון”.
אם הייתי בכלא, לא קרה כלום, כי אף אחד לא איים עלי, ולא מכר לי ולא קנה ולא גנב את עסקת חיי.
לא עוד נפרדות, אלא אחדות. הייתי אחד עם המקום שבו נמצאתי.
“אני הדבר”. I AM THE WORD

לא הייתה יותר משמעות כלכלית לקיומי בעולם.
הפכתי מכח כלכלי להוויה. הייתי הדבר עצמו. חסין בפני קריסה כלכלית שמשמעותה עבדות לבנק או לשחקן, חסין בפני מעצר, כי לא היתה לו משמעות, חסין בפני מוות.

תמיד היה לי קצת כסף בכיס, הרי הבנק נותן דמי כיס כשעוברים בנקודת ההתחלה. כך שהיה לי לקנסות ולמסים, או ליום הולדת של מישהו.
לא הייתי צריך יותר מזה.
פשוט, כי לא צריך יותר מזה.

היינו המומים. גם הם, גם אני.
רואה החשבון רשף אש.
“מפיסטו”, אמר איש הסאונד.
והבנקאי אמר – “אני פורש”.
אבל איש העסקים, הרשה לעצמו לחייך. הוא ראה מה שכולם ראו, ולא נבהל.
הוא ראה יופי. הוא ראה חיים, הוא ראה משהו אחר.

הוא למד את הדבר האחד שיש ללמוד:

“כדי שיהיה לך, תן הכל לכל”

ואני לא מדבר רק על כסף. אני מדבר על אוזן קשבת, דבר עדוד כשצריך, לזכור ימי הולדת, לאחל “חג שמח” בחגים, “שבוע טוב” בתחילת שבוע, ו”מנוחה נכונה” בסופו.

זה לא דורש הרבה.

רק בהתחלה, כשעדיין לא רגילים.

אבל אחר כך זה זורם כאילו שאתה מעיין נובע של טוב וחכמה.
וזה מה שאתה באמת.

אתה אור העולם.

הערות:
יש דרך לנצח אותך.
אז מה.
יש דרך לעקוף אותה.

וזכור – בהתחלה צריך לעבוד  מאוד קשה, ולשחק לפי הכללים של כולם.
זאת סכנה, כי זה סוחף אותך, ואם לא תעצר, תגמור כמו רואה החשבון.
אתה תמיד צריך לראות לפניך את המטרה – לא אתה נגדם, אלא,
אתה איתם. אחד.
אם אחד נופל, כולם נופלים, אם אחד חי, כולם חיים.

אז תחיה, אהוב, כי אתה גואל את כולם.
אמן.

הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 27 בAugust 2008, בשעה 11:14, והוא שייך לנושא טקסטים לא שלי , רוח וצלצולים . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏