החיים כנמשל

וכמו ב”גריז”, אסרק את שיערי המשוח בג’ל ואחייך אל מול להקת הבנים והבנות ששרה לעברי “טל מי מור! טל מי מור!”. ספר לנו סיפור. סיפור אהבה. אהבת קיץ. עם התחלה, אמצע וסוף. סוף לסיפור. הזמן שאין רופא לו, חמק חלף כמו פלא. גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה. סוף הסיפור. תודה רבה. ברוכה את הוויה שומרת האהבה.

מתוך מאות הא/נשים שהגיעו לסאמר יוניברסיטי היא היתה היפה ביותר. פנים של מלאך ושיער של פאנקיסטית (שוב פעם אני נופל בקסם הראסטות. הפעם בלונדיניות). השם הוא יוליאנה אבל כולם קוראים לה יולה. בחרה בקבוצת האקטיביזם החברתי (שהנחיתי) אבל הקפידה על פאסיביזם שקט. כשאת כל-כך יפה שתיקה היא לפעמים מפלט. מקלט מכל המבטים, היצרים, הסטיגמות, הסרטים, האפשרויות.

מבטים ביישניים שנפגשו במסיבה בבודגה ומודיעין איכותי שקיבלתי בזכות וידוי - הובילו להזמנה לטיול. עלינו על הגבעה וישבנו משתוממים מהשקיעה הזו ומהשקט הזה שבו בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור. היא סיפרה איך זה להיות כאן עם הידיעה שבברלין מחכה לה החבר (יחסים פתוחים אבל בינתיים רק בהגדרה). אני סיפרתי לה איך זה שלכפר הקטן שלך פולשת עיר. כשנהיה קר ירדנו ובסוף נפרדנו בנשיקה על הלחי. “את הפרק הבא את כותבת” אמרתי לה.

אחרי יומיים של חיוכים אילמים בינינו, בתום מסיבת הסיום של הסאמר יוניברסיטי, בדרך מהבמה (הנחיתי יחד עם ורה) החוצה (הבטחתי לאסף לישון לצידו בלילה האחרון שלו כאן) – היא קופצת עלי ומצמידה אותי לריקוד לוהט. הראשים מתחככים, האוזניים מתמסרות, גם השפתיים. השיר נגמר והיא בורחת להתיישב ליד הדלת ולהתבונן בכוכבים עם חיוך. היווניה צצה פתאום ומזמינה אותי לריקוד. אני לא מסרב. אני חושב על אסף שהבטחתי לו ואיפה הוא ואיך הוא מרגיש, אני חושב על הסאמר יוניברסיטי שנגמר ואיזה כיף שאין לי תוכניות לארבעת הימים הקרובים, אני חושב אולי לאכול משהו מתוק לפני השינה. ואז – אני חושב שאני חושב יותר מידי ורוקד פחות מידי. הנשמה שלי עדיין רוקדת עם האלה שהתיישבה. השיר נגמר ואני מודה ליווניה, צועד לפינה ומתלונן: “גנבת לי את הלב!”. אנחנו מתחבקים בישיבה של מטה. היא חוצה גבולות ואני מתמסר.

באיזשהו שלב אני חושש שזה יותר מידי עבור האורחים שאולי רוקדים עדיין. אני מזמין אותה לעבור לחלל אהבה והיא מסרבת. אך גם מסרבת להפסיק לגעת ולגעת ולגעת. אני שואל אם היא מודעת לכך שהגוף שלה אומר “כן!”. כן, היא מודעת. ניסיון אחרון שלי לפני שאני מרגיש לגמרי כמו אנס חלקלק – בואי נלך לחדר של הסטודנטים ולא נוריד בגדים. היא מסרבת שוב, ואז אומרת “בוא נלך רק שנינו”. את בטוחה? לא. את מבטיחה לעצור כשיהיה יותר מידי? כן. אני מבטיח לאהוב אפילו יותר (אותה ואת האמת שלה). אני מודה על השיעור - להישאר עם לב פתוח ולבטא את הרצון שלי בבהירות גם אל מול בלבול ופחד.

כאן המצלמה מתמקדת על הוילונות שמתנופפים ברוח וברקע הפסקול של “הפסנתר”. סימפוניה. יש לפעמים שהמילים קטנות מלהכיל. ובכל זאת השמש עולה ויורדת, וכך גם הירח. הכוכבים ממטירים אהבה. לאחר שני לילות אהבה, אנחנו מזמינים ידיד משותף להצטרף אלינו. בבוקר היא אומרת “בן [החבר שמחכה בברלין] יהרוג אותי!”. למשפט הזה יש מטען היסטורי כבד. כעבור שבוע היא שולחת מייל מהדירה של בן ומספרת על האהבה הגדולה והאמת העמוקה שמתחדשת בקשר ביניהם. היא חוגגת את התאהבותה בשלושה גברים שונים באותו זמן. היסטוריה חדשה נכתבת.

המילים הן זעירות, ובכל זאת – תרגום (חופשי עד פרוע) מגרמנית של שיר האהבה שהשאירה אחריה עם אבן למזכרת:

אני מזילה דמעה אחת
אוספת אותה בכף ידי הפתוחה
ומותירה אותה איתך
כשקרן השמש נוגעת בדמעה
אתה יכול לראות את כל ניצוצות אהבתי…
וכשהירח מחבק באורו את הדמעה
אתה יכול לעצום את העיניים
ולהרגיש את ידי על הלחי שלך…
ותהיה דממה. ושלום.