החיים כנמשל

על חמלה, צביעות, נפרדות, שיפוטיות ותגובתיות

אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
“אל תשים קינמון” היא כתבה לי או “אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה”

אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי

אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.

מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג’וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.

המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים - זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.

פתאום הפסקול של “הדוור” ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.

איב שם את הפסקול של “ריקוד מושחת” וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג’וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.

אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. “לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.

הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.

לקחת פסק זמן לחשוב, לאהוב, לצייר. פסק זמן של שבוע משגרת הקמפוס (מטבח, מקלחות, אינטרנט…) לטובת קורס אמנות על הגבעה הגבוהה בתמרה, ממנה אפשר לצפות בשקיעות ובזריחות המרהיבות ביותר שמכילות את כל המבנים, הא/נשים, הצמחים והחיות שחיים כאן יחד איתי. קורס אמנות – כי מסקרן לי להעמיק את חיפוש האמן שבי, כי היה צורך בפאפא למטבח השדה הרדיקלי שבפסגת הגבעה, כי זו הזדמנות להתחבר מחדש לסטודנטים שנה א’ שליוויתי בחודש הראשון, וכי אמה אחותי הטובה תצטרף לקורס וככה נזכה לזמן איכות צבעוני.

שני חוקים בסיסיים עבור כל שלושים המשתתפים בקורס: חל איסור על בעיות אישיות (”הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא לא לקחת בהן חלק”) וחל איסור על “לעשות יחסים” (כלומר, לתלות את אושרי במישהו אחר ולצמצם את הדבר הגדול שנקרא אהבה לכדי סך התחשבנויות והרגלים אוטומטיים). ביחד אנחנו לומדים שאין חוקים באמנות וגם לומדים את החוקים באמנות (אני מגלה איך העניין בציור שלפניי מתגבר ברגע שנוצר קשר, תקשורת, יחס). אני גם לומד שלהיות אמן זה ההפך מלהיות קורבן. המציאות הופכת לדף הנייר שמולי, ואני מגלה את האחריות והיצירתיות שלי לגבי איך יראה העולם. אנחנו לומדים להיות אמנים לא רק עם מכחול או עם שפכטל או בידיים וברגליים ובצבעים. אנחנו לומדים לעצב מחדש את חיינו – את ההכרזה על ארוחת הבוקר, את ההופעה בפורום, את ההזמנה למפגש אינטימי… לבל יהיה עלי יומי הרגל.

בבוקר מתעוררים עם השמש (כולל אחרי הלילה הקצר ביותר בשנה) ומקשיבים ביחד לרעיונות חדשים ומציירים סקיצות של היום החדש. בארוחת הבוקר אני מגיש עגבניות עם שמן זית, פטרוזיליה ו… צנוברים (!) שאמי היקרה שלחה לי בתוך חבילת בריאות של כמה קילו.  גילוי: כשחולקים את האוכל הפרטי (טחינה, זעתר, במבה…) עם הקהילה הוא טעים יותר! לאורך כל היום כמעט שלא מפסיקים לצייר. לפעמים מדגמנים ולפעמים מתעגלים סביב אגרטל עם פרחים. בצהריים מתכנסים לשתות קפה או תה חריף-מתוק ולשמוע ציטוטים מעוררי השראה. בערב עושים פורום עם וילפריד שהוא ליצן רגיש שלוקח אותנו למחוזות חדשים: להיות תנין עצל, זבוב רעב, זין במכנסיים, תרמוס שמתמלא במים רותחים… תאטרון של החיים. תאטרון שגורם לי להתאהב בחיים. כל העולם במה וכל הבמה עולם.

באמצע הקורס אחותי מגיעה ונדמה כאילו מעולם לא נעדרה. כאילו תמיד היתה כאן מחייכת ופורחת וקורנת כמו שהיא. כמה זה לא מובן מאליו שחברתי הטובה ביותר היא גם אחותי. כמה זה מיוחד שדרכינו הצטלבו והתמזגו. וכמה זה מעצים שיש כזה אמון ואמת בינינו ושאנחנו אוחזות ביחד בחזון משותף לעתיד. עתיד ללא מלחמות. אנחנו מנסים לדמיין איך יראה הריב הראשון שלנו, מתוך ידיעה שחיים בקהילה אינטנסיבית עלולים לעורר חיכוכים. על מה נריב? על מי יחזיק את השלט לטלוויזיה? (:
ביחד אנחנו יוצאים, אחותי ואני, לטיול משותף ברחבי לוח העץ. דיאלוג אינטימי ונועז בציור.

בסוף הקורס אני נפרד ומקבל במתנה מראה מיוחדת מוילפריד: “גם לחייל קהילתי ותיק כמוני יש מה ללמוד מסטודנט חדש שבא מישראל: יש לו יכולת נתינה נדירה מבוקר ועד לילה, ורצון אמיתי לתמוך בקהילה וללמוד איך נבנית קהילה”. איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה?

אני מתרגש להאיר שני שיתופים משתי חברות בקהילה המתהווה. שתיהן סטודנטיות חדשות במונטה סרו ששלחו השבוע מיילים לקבוצה בארץ בניסיון לשמור על האינטימיות והשקיפות שהתפתחה בשנה האחרונה. שתיהן מתייחסות לנושא המיניות (ושתיהן מזכירות גם אותי!). מאוד מתאים לי עכשיו להשמיע כאן בבלוג שלי גם קול שהוא נשי ולחשוף שאלות, תהליכים וגילויים של אחרות.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.

לפני כמה ימים רפאל נכנס למטבח וסיפר לי שיש לו חדשות בנושא הכי עמוק עבורי. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לאבוקדו. גם את אוסף הדיסקים הניצולים שלי (”העברית הניצולה תלקוק את חדרי ליבנו” אהרון שבתאי) העברתי למטבח. עכשיו אהוד בנאי שר לי “אל תפחד אתה לא לבד” עם מפוחית בהופעה ואני מתרגם את מה שלא ניתן לתרגם למקלפי השום שמסביבי. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי אמש היתה - מה לעזאזל לעשות עם כל הברוקולי.

המטבח והתפקיד החדש הם בית חדש עבורי. לפעמים אני אוהב להיות בבית. רק בבית. לפעמים אני מרגיש שכל הזמן צריך לסדר ולנקות את הבית. לפעמים אנשים באים לבקר בביתי בחיפושם אחרי אוכל שלא בזמן הארוחות הקהילתיות. זהו תהליך וידוי שבסופו אני נדרש להעניק מחילה ופרוסת לחם – סמל לבשרו של ישו או שמא לסעודה האחרונה. לפעמים אני סופר רצף של שבע שאלות מטבח מנהלתיות, עוד זה מדבר וזה בא (”איפה המטאטא?”, “אפשר לקחת לחם עם מרגרינה?”, “אתה מרשה לי לעשן כאן?”, “יש עוד ריבה?”, “נגמר השמן זית. מה לעשות?”, “מי לא כיסה את הקומפוסט?”, “כמה שקים של לחם להזמין ליום שני?”…). לפעמים באים לבקר בבית שלי בחיפוש אחרי מגע.

מתוך ניסיון להתאוורר מהאינטנסיביות, ולעיתים האובססיביות, שבאות יחד עם האחריות – החלטתי לברוח אל הים באופניים. ריקו ובן זוגו (מזה 14 שנים) ורנר, הקימו חוות בודדים בסוף האוקיינוס ואני רציתי להגיד שלום. חצי שעה לפני שיצאתי שאלתי את דגלאס אם בא לו להצטרף אלי. גיליתי שהסטודנט הבריטי הזה שיכול להיות הכי בריטי בעולם גם יכול להיות הכי גמיש, ספונטני ואמיץ. שמש שרבית מעלינו ואנחנו יוצאים למסע שיכלול כמעט 10 שעות על האופניים (50 ק”מ לכל צד) וקצת יותר מ- 10 שעות על החוף (כולל שינה).

על הדרך אנחנו סופרים את הצפרדעים, הלטאות והנחשים שהפכו לדו-מימדיים על האספלט. כל הארץ דגלים דגלים. אולי בגלל החג הלאומי ואולי בגלל אליפות הכדורגל. ירוק ואדום. בזמן המשטר הדיקטטורי הירוק בדגל הפורטוגזי סימל את היערות של פורטוגל והאדום סימל את דמם של אלו שמתו בשירות המולדת, אולם למעשה הצבע האדום מסמל את זריחת ושקיעת השמש מעל הספינות הפורטוגזיות ואילו הירוק מסמל את צבעו של הים העמוק שקרא לפורטוגזים. ואנחנו הרי יוצאים למסע של גילוי יבשות ועולמות חדשים בין שקיעה לזריחה בעומקו של הים הגדול. נזכרתי בספר “אצל הים” של ס. יזהר שהסעיר את נעוריי.

אבל מי מתעסק בדגלים כשהכל פורח מסביב. החיטה כבר נקצרה אך התירס עדיין לא הצהיב. השרירים בעליות הקשוחות שרים לי “כל שנבקש לו יהי”, ובירידות התלולות הלב שר “אלי, אלי, שלא יגמר לעולם”. דגלאס מפנה את תשומת לבי לירידות הרבות שהן סימן לעליות מרובות מחר בבוקר בשובנו. אני אומר לו שבעיניי היו עד כה בעיקר עליות ולכן מחר נחליק למטה כל הדרך הביתה. במקום להתחרות במכוניות אנחנו מרבים בעצירות של שתייה והשתאות. במקום בית קפה בעיר אנחנו נהנים מעץ השסק המתוק ביותר שפגשתי בחיי. במקום לקחת מפה אנחנו מתמסרים להדרכה, להנחייה, להשגחה, להכוונה, להנהגה.

הגענו בזמן כדי לאכול ביחד עם ורנר וריקו מול שקיעה של פטל. סלעים שכאלה, צוקים שכאלה, שלווה שכזאת – אינני רוצה לכתוב עליהם, רוצה בלבם לנגוע. איסוף עצים והצתה משותפת והנה מעגל גברים שטרם נברא. מדורת השבט מעולם לא היתה יפה כל-כך. אנחנו מתווכחים האם אפשר להצדיק משפט שדיטר דום אמר בהרצאה לפיו המלחמה בין גברים לנשים היא הבוערת ביותר כיום, ולכן מבחינה פוליטית אהבה בין גברים היא רק הכנה לאהבה שבין גבר לאישה, שם דרוש הריפוי הדחוף ביותר. אנחנו שואלים איך אפשר לקיים היררכיה באהבה? ככל שהכוכבים מתרבים אנחנו צוללים עמוק יותר אל הנקודות העדינות של הזוגיות, של הומו-אירוטיות בתמרה, של אבהות. ורנר מתעניין לשמוע על הפגישה שלי בבודגה עם ס’ הסטרייט, איתו התנשק במסע העלייה לרגל בארץ.

בשלב הניקורים ריקו מזמן מעגל הזמנות שמסתיים בהתפצלות לשני זוגות. דגלאס ואני נרדמים בתוך חיבוק אוהב וחושני, ולמחרת, מתוך זקפת הבוקר, מבטיחים זה לזה שההמשך יבוא. לעולם בעקבות השמש, לעולם בעקבות האור. לתמרה הגענו ארבעים דקות לפני הפורום החגיגי שבו הסטודנטים החדשים מסכמים את ששת השבועות הראשונים ומביעים את החלטתם בפני חברי הקהילה הוותיקים. דגלאס נכנס עם חיוך ומודה לי על יצירת המציאות הקסומה והמסעירה של 24 השעות האחרונות, וגם - מגלה את אחריותו המשמעותית על יצירת המציאות: הוא שם לב שגם הדרך לשם וגם הדרך בחזרה היתה בירידה.

אחרי ארוחה חגיגית במיוחד שואלים מי רוצה לשטוף את הכלים הרבים שהצטברו במטבח. 20 מתנדבים מיד ומצטופפים במטבח כשבחוץ מתחיל גשם. באמצע המהומה שהיא איכשהו כאוטית ומסודרת באותו זמן ובאותו מרחב מישהו צועק “רייבאו!”. כולנו יוצאים החוצה ועומדים משתאים מול קשת כפולה שמתחילה באגם הגדול והחדש והמרגש שהופך כל גשם בתמרה לשמחה גדולה במיוחד. אני מתחיל לשיר “אללה הוא אכבר”. כולם מסביב מצטרפים ושירה גדולה עולה עם הקשת. אני נזכר איך פעם המילים הללו העלו אצלי אסוציאציה אחת – פיגוע. אני מודה לאללה על הטרנספורמציה הצנועה. “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו”.

מסקנות משבוע ראשון (ואחרון בינתיים) כשליח אהבה (פוסטליון): תכונות הכרחיות לתפקיד (שאני חושב שיש לי): סקרנות, מסירות, העדר פחד מסקס ומלדבר על סקס, אהבה לנושא, חמלה ושקיפות. כמו-כן, התפקיד דורש איזון בין הרצון לדחוף קדימה (”נראה לי שבעצם לא בא לך מפגש חושני אלא פשוט סקס”) ללעצור ולהשתהות (“קח את הזמן!”), איזון בין אינטואיציה (”נועדתם”) וניסיון (“זה טבעי שלא יעמוד לך במפגש הראשון בבודגה”), ובין להיות פקיד בירוקרטי (“אני צריך חדר לזה וזאתי ביום זה וזה בשעה זו וזו”) ללהיות בשירות העולם (“כל עוד יש מלחמה בין המינים לא ייתכן שלום בעולם”). וגם - זה משפיע מאוד על הפתיחות שלי בתחום ומאפשר לי לעשות צעדים חדשים במיניות שטרם העזתי.

בל”ג בעומר לא הרשו לי להדליק אש. אפילו לא בתוך חבית חלודה. למחרת גם פוטרתי מתפקידי החדש כפוסטליון. בריגיטה דווקא היתה מאוד מרוצה אבל בורי לא הסכימה שאתחיל ללא ליווי צמוד כיאה לתפקיד חשוב שכזה. האגו קיבל מכה וכך גם חוסר הסבלנות המוטבע בי. אני כבר לא הסטודנט המצטיין ואולי טוב שכך. את המדורה עשיתי בסוף על חוף הים עם אהוב בשם מיכאל שהוא סטודנט חדש משווייץ, רגיש, אמיץ, סקרן, חכם ושרירי. שיחקנו אמת או חובה עד שנרדמנו מחובקים. גם הכוכבים חיבקו אותנו. “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, העושה את הים הגדול ואת האהבה הגדולה”.

בין שיעור לשיעור אני מגלה שהסטודנט החדש רועי הוא למעשה שכן שלי מרחוב רבינא. מה שנקרא - אנחנו שנינו מאותו הכפר. כמה מוזר לגלות זאת אי שם בסוף מערב. הבית של רבין והבית של פרס, הסופר-מרקט והבנק, השדה שהפך לפארק, בית-ספר ארזים ואליאנס. ניחוח מתוק של בית. אם כמו שטשרניחובסקי כתב “אדם אינו אלא תבנית נוף ילדותו” – מה איתי? שנוף ילדותי הוא בין קפה מרלין מונרו לבריכת נווה-אביבים? ואולי זה הזמן להיזכר ברגעי הקסם של הגשר היפני והצב שגיליתי בחורשה שבין קק”ל לכביש חיפה.

רינה מורידה את הרסטות אחרי שמונה שנים ללא שמפו. זו שסימנה שבילים שהובילו אותה לגלות את הבדואים בלב המדבר ואת הקונפליקט שבלב הארץ המסוכסכת, מתמסרת עכשיו לשביל חדש-ישן. השביל הזה מתחיל כאן, וסימוני הדרך מורים על מימוש חלום בדבר קהילה משותפת יהודית-ערבית שתשלב עבודה אקולוגית-רוחנית-פוליטית-חברתית. איזו רינה זו, אומרים כולם בגילה, בדיצה, באחווה, ברעות ובשלום. משהו נשי יותר בפנים החשופות. משהו בוגר יותר. רסטה אחת נשארת לי למזכרת. למשמורת.

בשבוע האחרון חגגה תמרה יום הולדת 30 בהתכנסות מיוחדת של נוסטלגיה מרגשת, פיוס עמוק, חשבון נפש היסטורי והתהוללות משולחת רסן. כדי להכין את עצמי לכניסה לתפקיד הפאפא של המטבח הצטרפתי בשבוע הזה לצוות הקבוע של המטבח שסיפק אנרגיה חומרית לחוגגים, קרי - אוכל. כל יום קמתי בחמש בבוקר ולא יצאתי מהמטבח עד שתיים בצהריים. בהתחלה, כשעוד חושך בחוץ, ישבנו עם תה וקפה מסביב לשולחן ודיברנו על החלומות ועל היום של אתמול וקראנו ביחד טקסטים מעוררי השראה ליום החדש. אחר-כך בישלנו ל- 300 א/נשים. התפקיד שלי: סלט גזר וסלרי וסלט תפוחים וסלק שצובע את הידיים והשתן בסגלגוליות.

כל המתחים, כל הדפוסים, כל הרבדים הסמויים - נחשפים במטבח. עבודה אינטנסיבית (דמיינו סלט פירות ל- 300 פיות) עם דד-ליין ברור (ארוחת בוקר ב- 8:30, צהריים ב- 13:30) שבה כולם תלויים בכולם (הסלט תלוי ברוטב, הלחם תלוי בממרחים, האוכל בשתייה החמה, וכל הקהילה תלויה בנו). אני מתבונן בצוות שמתגבש באהבה. היומיים הראשונים מתאפיינים בחריקות. ביום השלישי אנחנו שרים ביחד. הסוד: יצירתיות המאפשרת יצירת מרחב שהוא גם מקצועי וגם משתף, גם מעורר חשיבה וגם נותן הרגשה רגועה של בית. כל יום הצגנו את האוכל בגאווה. באהבה. הסינרים המג’וייפים הפכו למדים של יחידת קומנדו לשלום.

המטבח הוא הלב של הקהילה. זה המרכז המכנס אליו את כל התאוות, המידע והאנרגיה של הקהילה כולה. למטבח מגיעים בדרך כלל לא רק כשרעבים אלא כשזקוקים לקונטק, למגע, לקשר. בלילה שלאחר המסיבה הגדולה של חגיגות ה- 30 החלטנו לפתוח את המטבח ולהזמין את הרוקדים לרקוד איתנו תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר. כל האוהבים, השיכורים, המאושרים והאבודים – יכלו למצוא בית. מקום שבו אתה נחוץ, רצוי ואהוב. מקום שבו אפשר לבשל כמו שאמא לימדה. מקום שעוסק ביצירה מתמדת של שיקויים מסתוריים של אנרגיה ואהבה.

זו הסיבה שהחלטתי לשים בצד לעת עתה את קישורי הכתיבה שלי, את יכולות ההנחייה שלי, את הגיחות שלי לערוגות הגינה הממלאות את מצבריי ועוד מיני עיסוקים וחלומות – ולהתמסר לניהול מטבח המאכיל כ- 100 פיות. אני עושה זאת כי אני אוהב את הקהילה ואני אוהב להיות במרכז של הקהילה וגם כי אני רוצה להתמקצע ולאתגר את דפוסי העצלנות, האיטיות, חוסר הדיוק והיעילות שלי - בעיקר לקראת חיים משותפים בקהילה החדשה שתתקהל בינואר הקרוב. משימות נוספות העומדות לפניי: ליצור מבנה מסודר ברור ופשוט שיתמוך במתנדבים השונים, לשמור על אווירה טובה שתמנע מאנרגיות שליליות לזלוג אל המרק ולצמצם את הנזקים האקולוגיים/בריאותיים/מוסריים שבאחריות המטבח (כמויות של מרגרינה במקום שמן זית, סוכר בשקיות פלסטיק במקום בשק גדול, התמכרות קהילתית לספגטי ברוטב עגבניות…)

אחרי שבוע של עבודה ללא הפסקה הגוף שלי קרס ובמשך 36 שעות יצאתי מהמיטה רק כדי להשתין ולמלא את בקבוק המים שלצדי. הכאב עבר מהראש לכתפיים ומשם לכל הגוף. לא אכלתי שום דבר. לא הייתי מסוגל אפילו לקרוא או לכתוב. זמן של חשבון גופנפש (כמו שאמא שלי כותבת). תזכורת לחשיבות של שבת – ליום אחד בשבוע שהוא חופש אמיתי ועמוק, הכנה לקפיצה הבאה – לחזרה אל קבוצת הסטודנטים שנה שנייה ולקפיצה אל תפקיד הצ’יף של המטבח, וגם הבטחה לעצמי – לא לשתות יותר וודקה.

וברמה נוספת מתוך הכאב והחולשה באה הודיה גדולה על המקום בו אני נמצא. כל חיי הבוגרים הוענשתי על היצמדותי לשקיפות (”אסור לספר סודות לאורי!”). כל חיי הבוגרים חלמתי על חיי קהילה (”נשכיר בניין שלם בדרום תל-אביב וניצור חללים משותפים של שיתוף ויצירה”). וככל שחיי הפכו לבוגרים יותר איבדתי את הצורך הבלעדי בבן או בבת זוג למימוש האהבה שלי, העמקתי את הסקרנות והחקרנות (או שמא חרמנות) למין כנושא מפתח להבנה והתמרה של חיי. התעייפתי מלנסות לסיים את הכיבוש הציוני בדרכים השונות שניסיתי ב- 14 השנים האחרונות (רבין, פרס, מרצ, חד”ש, בל”ד, אנרכיזם, מכתבים, מפגשים, עצומות, הפגנות, גרפיטי, סטיקרים, ויכוחים, פוסטרים, חולצות, חיתוך גדר, שאיפת גז מדמיע, מעצרים, משפטים, תמיכה באקטיביסטים פוסט-טראומטיים…), אבל צברתי המון אמונה ומוטיבציה לשים קץ למלחמות בכלל. למלחמה המנהלת את הכלכלה המפריטה ומשעבדת שבטים ליחידים בודדים, למלחמה שהמין האנושי מנהל נגד כדור הארץ (כולל תושביו השונים שאינם בני-אדם) ולמלחמה שבתחום האהבה והמיניות המדמם לאחר אלפי שנות כיבוש פטריארכי. מכל הדרך הארוכה הזו עולה תודה גדולה על שאני כאן.

ואל המקום הזה – הקהילתי, המכוון לחזון משותף של שלום, התומך בנדיבות ומאתגר ברציפות – מאוד מתחשק לי להביא ילד ואולי ילדה. לא להוליד (כי יש יותר מידי פיות להאכיל בעידן שלאחר סיום הנפט) אבל לאמץ ולגדל ולחנך ולתת כיוון ותקווה וגם ללמוד לגדול ולהתחנך. הו.

המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם (חז”ל)

הרב סולביצ’יק כותב בספר “איש האמונה הבודד”:
האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית.

ר’ שמחה בונם מפשיסחה דרש את הביטוי “ואני תפילה” בספר תהילים:
משל לעני שלא אכל שלושה ימים ובגדיו קרועים וכך הוא בא לפני המלך – כלום צריך הוא להגיד לו מבוקשו? כן עמד דויד לפני השם יתברך, כי הוא עצמו היה בחינת תפילה.

פנחס שדה כתב בספר “החיים כמשל” שהתפרסם ב- 1984 (ונכתב בהיותו בן 27 בלבד):
באלוהים אי אפשר למרוד; זאת אומרת, המרידה בו, ההתגרשות מעל פניו, עושה את עצם הקיום לבלתי אפשרי. מהו האדם בלי אלוהים? הוא איננו. כל קיומו נשבר כמו גפרור קטן. מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד (האדם חי תמיד בדד), לסבול, לאהוב, לקוות, להגות, ליצור שירה, בלי ההרגשה שיש מי השומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את יסורי-לבי, היודע את קיומי, החבר לי בבדידותי? אין לבזבז אף רגע על המחשבה שקיומי היה אפשרי בלעדי הרגשה זו. בלעדיה הייתי נשבר, כהרף עין, כמו גפרור קטן. אבל מהו אופיו של כח האמונה המפרנס את החיים? מהותו היא מה שלעיני-בשר נראה כחולשה.
אל הכח המדומה, החיצוני, אל הביטחון-העצמי המדומה, החיצוני, אל היכולת לכבוש כיבושים מדומים, חיצוניים, מגיעים רק כאשר אין היכולת לשאת את החולשה, כאשר אין עוד יכולת לשאת את הייסורים, את האהבה, את האימה, את הגעגועים. כי קל להיות חזק, וקשה להיות חלש. כי, כמו שצריך להיות חכם מאוד כדי לדעת להיות סכל (החוכמה האמיתית, החוכמה הדתית, מתחילה במקום שכל חוכמה נגמרת), כן צריך להיות חזק מאוד כדי לדעת להיות חלש (הכח האמיתי, הכח הדתי, מתחיל במקום שכל כח חדל).

מתוך השיר “מדוע אני עוסק במדיטציה” שכתב אלן גינצברג ב- 1981 ותרגם נתן זך:
אני יושב באמריקה מפני שבודהא ראה גוויה בלומביני
אני יושב מפני שהיפים נשנקו פעם בשמי הגז המדמיע של שיקאגו
… אני יושב מפני שהיה לי חזון וגם לקחתי LSD
אני יושב מפני שאחרי שלונצ’רסקי הודח וסטלין נתן לז’דנוב מגרש
טניס מיוחד נהפכתי לקוסמופוליט חסר שורשים
אני יושב בתוך הקליפה של האני היָשָן שלי
אני יושב למען המהפכה העולמית

מתוך השיר “אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד” של יהודה עמיחי:
גם לתפילת יחיד צריכים שניים:
תמיד אחד שמתנועע
והשני שלא נע הוא האלהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו
זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע
כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

שוב יואל הופמן מתוך “כריסטוס של דגים”:
ומכוחה של הפנייה הזאת (בתוך העיוורון. שבועיים או שלושה לפני מותה.) ראתה מַרְאֶה גדול ובו כל הדברים. היא ראתה את נשמת הקרפיון. ואת נשמת הציפורים. ואת נשמת הסיכות. ואת נשמת פסלי החרסינה. ואת נשמת המגהץ. ואת נשמת הארנק. ואת נשמת הזַנגביל, הווניל והקלפים. והיא ידעה (הו, היא ידעה!) שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים.

ופופר של חנוך לוין מסכם:
אלוהים, אם אדם רוצה להתחתן ולהקים משפחה – אתה חרש. אם אדם מבקש פרנסה לקיום מינימלי – אתה מסתתר. קצת אור, חיוך, רגע של קורת רוח – השמים ריקים. אבל אם שורץ רוצה שאמות – אתה פתאום מתעורר? מי אתה, אלוהים, סוכן של שורץ?

הצעה לקריאה קבלית בבית 51 מתוך “הלב הוא קטמנדו” של יואל הופמן

יהואחים שומע את האוטובוסים
שעוברים ברחוב,
לשם כך צריך:
אלף. אוזנים.
בית. אוטובוסים.
גימל. עולם.

בית מתחלף כל הזמן (לפעמים הוא שומע אוירון ואז צריך להכניס אוירון בבית) וגם אלף מתחלף לפעמים (למשל כשרואים משהו). אבל גימל לא מתחלף כי זה העולם שנחוץ לעצמו. יש בו אין ספור דברים ואם נדרשים להחליט על אחד מהם אפשר לבחור במילה שמציינת אותו (המילה עולם שגם היא בעולם) או בפרח.

מה שלא ברור זו הפניה הפתאומית הזאת של דג או להקת דגים מכוון אחד לכוון אחר.

הופמן מביט בעולם וקורא אותו כטקסט. באמצעות פירושו הוא חושף את האלוהי שבו (”כשאתה מסתכל על העולם אתה מביט על אלקים” הבעש”ט).

4 דרכים לפרש טקסט: פשט, דרש, רמז וסוד.
חז”ל דרשו: פרד”ס (”ארבעה נכנסו לפרדס וגו’…”).

יהואחים שומע את האוטובוסים שעוברים ברחוב. זוהי המציאות הגלויה. הפשט.

הופמן דורש את הרגע (יהואחים שומע וגו’…) ומונה את מרכיביו:
אלף. אזנים.
בית. אוטובוסים.
גימל. עולם.
הדרש מרחיב את גבולות הטקסט המקורי אך לא פורץ את גבולותיו.
כמעין מיקרוסקופ הוא מציע לנו פרוש ממעיט (רק אוזנים, אוטובוס ועולם) שלמעשה מרחיב (למשל את הלב שנזכר בעולם).

כשבית מתחלף וגם אלף - זהו הרמז. פרשנות החושפת את המשמעות האלוהית החבויה בעולם באמצעות משל. העולם שמצויים בו אין ספור דברים, המילה שמציינת את העולם ומצויה בו (בעולם), והפרח שהוא משל.

ומה עם הדגים? שאלו הקוראים. ובצדק שאלו כי זה הסוד. הסוד הטוען לקשר מהותי בין הטקסט המקורי לפרוש שהפליג הרחק אל עבר האלוהי.
הפניה הפתאומית והקולקטיבית של להקת דגים באותו רגע ממש - היא ביטוי לסוד הבריאה. ומגדיל הופמן כשהוא מוצא את האלוהי גם בפנייתו של הדג היחיד. גם בו אלוהים.