אהבת חסד (3)
03/07/2009 - 19:41 מאת אורי אילוןהיה מרגש לקרוא את הספר “חסד חילוני” באיטליה כשבמיטה שלצדי שוכב אבא שלי. אבא שלי שכל-כך הרבה דיונים בינינו הסתיימו כשהוא אומר: “אבל יצר האדם רע מנעוריו: בצע כסף ותחרותיות”, ואני אומר: “אבל יצר האדם טוב מנעוריו: אהבה, אחווה, שיתוף ונדיבות”. והנה אותיות המתגבשות לכדי הצעה רציונלית לקריאה חדשה של המין האנושי: לא בדיקה ביולוגית של יצריו, לא ניתוח היסטורי של סך פעולותיו עד כה, כי אם הרהור רציני בדבר האפשרות של היחיד לבחור – בין בצע לנדיבות, בין בדידות לידידות, בין ניכור לשיתוף אמיתי.
אני ממשיך לצטט מהספר כי מצאתי נחמה, לפעמים אפילו גאולה, בהעתקת המלים. יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. למה נחמה ואיך נחמה בעולם שבו אין אלוהים? כי כמו שלוינס כותב: “הדת אינה זהה לפילוסופיה, וזו האחרונה אינה מביאה בהכרח אותן נחמות שהדת יודעת להעניק. אבל רק אנושות המסוגלת לחיות גם בלעדי הנחמות הללו, אולי רק היא ראויה להן”. ואיך זה גאולה בלי אלוהים? זהו, בדיוק.
ידידות וקהילה
הנה בובר מסכם בשבילי למה אני חי בקהילה: “כל ניסיון לתפוס את המונולוג כשיחה בעלת תוקף גמור על כורחו יתנפץ אל העובדה, שחסרה בו במונולוג הנחת היסוד האונטולוגית של השיחה, היינו האחרות, ובלשון מוחשית יותר: המומנט של ההפתעה. אישיות האדם אינה בלתי צפויה לעצמה כדרך שבן שיחה בלתי צפוי להְ; לפיכך אין היא יכולה להיות שותף אמיתי בשיח עצמה”. המשך »
שייך לנושא רוח וצלצולים
, ספרים גבירותיי | 3 תגובות »
אהבת חסד (2)
27/06/2009 - 15:43 מאת אורי אילוןאז בעודה בזה דנה בציניות לניו-אייג’ (אפילו בובר חוטא בעיניה ב”מיסטיציזם” בגלל שמוצא יחסי זולת גם עם בעלי חיים וצמחים), נדמה לפעמים שהיא מתייסרת בדרך החתחתים שבחרה – כן חסד לא אלוהים, כן נשמה לא רוחניות, כן נדיבות ואתיקה לא הכרח חברתי. הדבר מורגש במיוחד כשהיא משכילה לשלב ציטוטים משירים חדורי חסד, אז הנפש מתרחבת והחסד קיים לא רק ברעיון אלא באופן שניתן לגעת, ללטף, להריח, לטעום:
“קבליני. אין לנו מלאך גואל. כי שנינו ביחד. כל אחד לחוד” (יהודה עמיחי)
“תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחד והיא אומרת – הא לך” (נתן אלתרמן)
“מי שירצה לקחת מן האור, האור הוא נחלתו. וכל איש יהיה חופשי כמו עגור, ללכת ולבוא” (דליה רביקוביץ)
“החופש הגדול לנשום ולאהוב… ואיך ישא לבי באושר החרד, חירות אשר כזאת, חירות שאין כמוה!” (לאה גולדברג).
“היה נא טוב אליי, היה נא טוב אליי! היה לי נפש-מה, היה משען ללב, היה אילן מצל על פני מדבר שממה, היה לי אור מעט, היה שמחת פתאום” (רחל)
פרק שלם בספר מוקדש לספר ”האידיוט” של דוסטויבסקי. בתיכון התאהבתי בתאטרון “גשר” ובשחקן סשה דמידוב דרך ההצגה האידיוט. ידעתי אז שחסד גדול טמון באידיוט הזה. מגמת התאטרון של תלמה ילין נחלקה לשניים: מעריצי סשה האידיוט ומעריצי איגור הבלונדיני המחוספס. אני זוכר ששלחתי לסשה מכתב עם ציור והוא החזיר לי ציור ומילים שבורות בעברית שפה קשה. אני חוזר אל האידיוט בגעגועים לסשה שהפך מאז לכוכב טלוויזיה ולאברך קבלה אדוק. אני חוזר אל האידיוט בחסדי הספר המצטט:
“מי שמתקיף את מעשה החסד הבודד מתקיף את הטבע האנושי ומזלזל בערך האדם. המעשה הטוב הבודד לא יעבור מן העולם, בהיותו צורך אישי חיוני, הצורך בהשפעה של אישיות אחת על חברתה. כשאתה זורע ככה את זרעך, את נידבך את מעשה החסד שלך, תהיה צורתו אשר תהיה, אתה נותן חלק מנפשך, וקולט לתוכך חלק מנפש אחרת; אישיות נוגעת באישיות, הן נכרכות זו בזו; עוד קצת תשומת לב ומאמץ – וכבר קיבלת בתמורה בינה ודעת, ומתגלות לך צפונות שלא שיערת. בסופו של דבר חזקה עליך שתראה במעשיך תורה שלמה; כל חייך ייבלעו אל תוכה, ויש בה כדי למלא את כל חייך. ומאידך, כל מחשבותיך, כל הזרעים שזרעת והם כבר נשכחו, אולי, מלבך שלך, יכו שורש ויצמחו; מי שקיבל ממך יעביר הלאה לחברו. וכך, מי יודע מה יהיה חלקך בעיצוב גורל האנושות לעתיד לבוא?”
“האם יכול אדם להיות אומלל באמת? הו, מהו צערי ומהו אסוני, אם יש בי הכוח להיות מאושר? דעו לכם שאינני מבין – איך אפשר לעבור ליד עץ ולא להיות מאושר שרואים אותו? לגבר עם אדם ולא להיות מאושר שאוהבים אותו?! וכמה דברים יפים יש על כל צעד ושעל, יפים כל כך, שאפילו אדם אובד שבאובדים יחשוב אותם ליפים? תסתכלו על ילד, תסתכלו על הזריחה, תסתכלו על גבעול של עשב, איך הוא צומח, תסתכלו בעיניים שמביטות בכם ואוהבות אתכם… מה בכך שדריכות זו של הנפש איננה נורמלית, אם החוויה עצמה, אם אותה תחושה בת רגע, כשאתה נזכר והוגה בה בדיעה צלולה, אתה מוצא שכולה יפעה והרמוניה שאין למעלה מהן, והיא מעניקה לך הרגשה שמעולם לא ייחלת ולא פיללת לשכמותה, הרגשה של שלמות, של מידה, של פיוס, של התמזגות שכולה תפילה יוקדת, סוד שיח עם הסינתזה העליונה של החיים? אותם רגעים לא היו אלא העצמה כבירה לאין גבול של התודעה העצמית ובו בזמן גם של התחושה העצמית, בדרך הכי בלתי אמצעית שבאפשר. רגע זה עצמו, על פי האושר לאין גבול שהוא מביא עמו, שקול כנגד החיים כולם”.
ולסיום, שני ציטוטי חסד מחוץ לספר ומתוך לבי:
“מבקש, אם אפשר, להיות רק עוד פעם, ברגע של חסד, קשוב אל הלב.
כשעיניך פקוחות, אוזניך כרויות ורגליך יודעות מעצמן לאן הן הולכות” (אהוד בנאי)
אבי ואמי דודתי וסבי
עומדים סביבי
ולא יֵדעו כי הבכי
איננו גזור מבשרי הנרגז
מרוחי הנכאה,
כי הוא רסיס מצרתו
של איש זר.
(זלדה)
שייך לנושא רוח וצלצולים , ספרים גבירותיי | 11 תגובות »
אהבת חסד
20/06/2009 - 11:20 מאת אורי אילוןהנה לכם ספר שאמור לבנות גשר של מלים ורעיונות בין החילוניות האנרכיסטית לחסד התמריאני. דנה קמה ושואלת: “מה יכול הפרט לעשות במסגרת ההומניסטית-חילונית, בחירות הנתונה לו לעצב את חייו ואת משמעותם כדי למלא את הריקנות שנוצרה עקב מות האלוהים?”. זו שאלה מרתקת. אולי המרתקת ביותר. עבורי אלוהים לא מת, בטח שלא מתה, אבל עדיין אני מרגיש את הצורך לחבר בין שורשיי החילוניים (מדע ראציונאלי, מוסר אנושי-אתאיסטי, חמישייה קאמרית…) לשורשיי הרוחניים (יהדות, אהבת הטבע או אחדות הכל, בודהיזם…). אני לא מוותר. ולכן האפשרות שהספר מציע בשפה פשוטה ונקייה מכל רבב רוחני – לא פחות ממרגשת.
אז כיאה למי שבאה מהאקדמיה דנה מרבה להקדים ולהגדיר: מה זו דת (כולל הסבר קצר ומשכנע מדוע המרקסיזם הוא דת וכך גם הלאומנות), מה זו חילוניות (= הומניזם ואקזיסטנציאליזם, שלא ברור איך הבנו או חשבנו שהבנו אותו אז בתיכון בשיעורי ספרות עם רחל אבמוביץ), ומה זה חסד (”יחס דיאלוגי בין שתי פרסונות, יחס שהוא מתנה שניתנת ומתקבלת מתוך רצון חופשי, בעל היבט סובייקטיבי של אהבה במובן הרחב המתבטאת באופן אובייקטיבי”). למי שחושב שלדת יש כבר מונופול על המונח חסד דנה מזכירה שהשפה היומיומית שלנו טעונה דווקא בחסדים רבים: אני תובע מהרשויות בפורטוגל לקבל אישור שהייה באירופה בזכות ולא בחסד, ביבי מבקש 100 ימי חסד ואפילו בני זוג זוכרים זה לזה לפעמים את חסד נעוריהם.
ובכן, מהיהדות (”ואהבת לרעך כמוך”, ר’ עקיבא) עד הנצרות (“האהבה היא קיום התורה במלואה”, פאולוס, האיגרת אל הרומים) – מהותו של האל היא אהבה. ומה זאת אהבה? פאולוס הנוצרי, כמו אמה גולדמן האנרכיסטית, חושב שאם היא לא חופשית היא לא אהבה: “האהבה נדיבה וסבלנית, האהבה אינה מקנאת, האהבה אל תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם”.
גם מרטין בובר המתוק עושה עלייה לתמרה: “אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות מקוננות בלב האדם, ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין האהבה דבקה באני אלא היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת אינו יודע אהבה מהי”. וגם לוינס המאוהב במקום לחלן את האל מקדש את האחר האנושי: “הדרך היחידה לקיים קשר עם האל היא להיענות לפני האחר האנושי, להיות טוב… הצדק בא מהאהבה ועל האהבה להשגיח על הצדק”. אתיקה של אהבה. הללויה! אופס… הללו!
אם כן, נותר רק לתהות אם אלוהים הוא אהבה, ואם רצחנו את אלוהים, אז האהבה מתה? ובכן, הפלא ופלא - גם בבסיס החסד החילוני נמצאת האהבה. זוהי תרכובת ישנה-חדשה של ידידות ואהבה, האתיקה (כפי שמנסח אותה לוינס), הדיאלוג (כפי שמנסח אותו בובר), מתנה ונדיבות. לא לגמרי משכנע ולא לגמרי מחדש, אבל דנה מצביעה על כך שהעיסוק הפילוסופי בחסד החילוני הוא מועט ביותר (מלבד קאנט) בשל התמקדות ההומניזם החילוני באני כישות עצמאית ואוטונומית. הדיבור בגוף ראשון יחיד, העמדת האדם היחיד במרכז היקום, נתפסה על-ידי רבים כהישג הגדול של התרבות המערבית. כעת, חושף הספר, בשלה השעה לפרוץ תפיסה זו לטובת בדיקת קדושתו (החילונית) של הקשר שבין אינדיבידואלים – בחברה או בקהילה סולידרית שבבסיסה לא רק תחרותיות, ניצול, שיקולי רווח ותאוות בצע. [על הקהילה כחממה לחסד, על גאולה חילונית, חסד עם המתים ועוד ציטוטים מהספר בפוסט נוסף בקרוב]
הפתרון של דנה הוא אנריכיסטי כי זהו חסד אינדיבידואלי לגמרי (לא אינדיבידואל בתוך חברה או בתוך מדינה, אלא אינדיבידואל אינדיבידואליסטי) שלא מציע סדר חברתי חדש אלא מושתת על יחס בינאישי שמעצם טיבו איננו ממסדי. במובן הזה, הפתרון שלה הוא גם בובריאני ותמריאני: זיקה נולדת כשיש התכוונות מלאה אל האחר וקבלה שלו ללא סייג, וכך הבאת עצמי לקשר – במתנה – במלוא הווייתי ובלא מסכות. באופן פרדוקסלי, הזיקה תובעת גם אמון שיהא אשר יהא המעשה שזולתי עשוי לעשות הוא יישאר עבורי אותו האדם שבו נתתי אמון. פתיחות כזו, היא כותבת מבלי לדעת על נפלאות הפורום התמריאני, דורשת התגברות על הנטייה ליצור ולשמור לעצמנו תדמית מחמיאה ומגוננת, ועל הפחד שמא תוביל חשיפה מוחלטת כזו להשמדת האני על ידי הכוחות החיצוניים שבפניהם הוא נפתח.
או כמו שבובר ניסח זאת: “חיי אדם נוגעים במוחלט על ידי טיבם הדיאלוגי, שכן עם כל יחידותו אין האדם יכול למצוא לעולם, בשעה שהוא יורד וצולל לתוך תוכו, ישות שלמה בפני עצמה ומשום כך נוגעת במוחלט. אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיות אחרת. אותה עצמיות אחרת אמנם מוגבלת ומותנית היא כמותו, אך בהיותם יחד מתגלה ונחיה הבלתי מוגבל והבלתי מותנה”.
אפשר להשוות זאת לרעיון של התפתחות יצור חי: ההבדל בין שטח הפנים של תא בודד לעומת שטח הפנים של קבוצת תאים שעושה אהבה. מגוון החיבורים בין התאים הוא שקובע את מורכבות הפעילות של היצור הרב תאי. וזה כבר מעורר הרהורים על מה קורה לי, ומה קורה לתאים שלי שמתים - על סף גיל 30 (איך אף פעם לא דמיינתי את עצמי בן 30 פלוס?), עם מחסור בברזל (מתוך הזדהות עם ההריון של רוסנה), באמצע תהליך התבגרות מזורז הכולל אובדן אם ומציאת בית ביקום, בקהילה ובעצמי. ובבית הזה על הקיר תלויה תמונה חדשה: תמונת האהבה המתבגרת שלי - לפיה ככל שאני אוהב יותר אני חזק יותר, מאושר יותר ובטוח יותר, ולא חלש, אומלל ושברירי. במקום לשאול כיצד להגן על האהבה אני מתחיל להבין שהאהבה עצמה היא ההגנה, ולכן אני לומד להיות נאמן לה וליופיה.
שייך לנושא אהבה ומיניות , אנרכיזם ואקטיביזם , תמרה , רוח וצלצולים , ספרים גבירותיי | 3 תגובות »
במטוס סילון
28/05/2009 - 09:52 מאת אורי אילון- כן, אתה יכול טו סקאוט איט, פאנק!
- אתה יודע על העבר הפאנקיסטי שלי? גרנו בסקאוט היחיד בבוואריה.
- איפה בבוואריה?
- ליד דכאו.
שוב בין שמיים לארץ בדרך מכאן לשם. חוצה את אירופה מרומא לליסבון, מרחק דומה מרומא לתל-אביב. איפה תל-אביב עכשיו? לראות את כמות הפסולת שמטוס אחד מייצר, לבהות בגגות הצפופים בעיר שמתחת, לספור את שקיות השופינג המאוכסנות מעל הראשים… ולשאול האם יש לנו סיכוי? כמה קטנים אנחנו, וכמה גדולה היא המערכת. מתחתי עננים מוזהבים באור זריחה ומעלי אל מלא רחמים. איך אני גורם לאלוהים להאמין בי?
ברומא נפגשתי עם ג’וזפה, סטודנט איטלקי שנטש את מונטה סרו בטריקת דלת אחרי שנתיים וחצי. הוא בא לתמרה מהתנועה האנרכיסטית, גר בסקאוטים, נלחם בקפיטליזם ותמיד היה השותף הטבעוני הרדיקלי שלי. כשפתח לנו את הדלת העיניים שלי ושל אנה התמקדו בכרס החדשה שלו והאף כבר קלט שלארוחת הצהריים בישל לכבודנו דגים. על השולחן הוגשו כלים חד-פעמיים וקוקה-קולה. כל השותפים בבית הרומאי מעשנים והטלוויזיה רועשת על ערוץ הספורט שם המכוניות ממשיכות את המירוץ גם בזמן הארוחה. ג’וזפה מסביר שהוא מתכנן להפסיק לעשן אבל הוא כבר לא יחזור להיות טבעוני, זו לא האמת שלו ומה זה בכלל אמת. בתמרה היה לו חשוב כל-כך להוכיח את התיאוריה הפוליטית עד כדי כך שלא היה קשוב לעצמו. עכשיו הוא מאמין בשינוי ממסדי אז הוא לומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה. אתה עוד רוצה לשנות את העולם? אני שואל את החבר האקטיביסט שלי, והוא ממלמל: “לא ממש… אולי שינוי מקומי. שמעתי על פרוייקט להטפלת מים במזרח התיכון. זה משהו שאני יכול להאמין בו”.
ג’וזפה שהיה אחד מחבריי הראשונים שלי כאן כסטודנט, עדיין כועס על תמרה ומאוכזב מכישלון הנוסחה לשינוי העולם. בכל זאת לפני שעזבנו נתתי לו סיכה של “פעיל/עובד שלום באימון” שחולקה לסטודנטים לפני כמה שבועות בטקס הסיום של אוניברסיטת מונטה סרו. התבקשתי להכין נאום קצרצר לכבוד מסיבת סיום מונטה סרו לסיכום שנה וחצי כסטודנט שבה הספקתי להתייתם מאמי, להפוך לאבא, להתאהב בנשים וללמוד על הדפוסים שלי ועל העולם הזה. מה עוד למדתי? להכין פלאפל ולהבין קצת גרמנית. לכבוד האירוע אני מגדיר את מילון מונטה סרו לסטודנט המתחיל: “אתגר” = בעיה, “תהליך ריפוי” = מחלה, “פגישה” = סקס. המקצוע הבא שלי: סטנד-אפ קומדי. מעכשיו אני הופך מסטודנט לחבר קהילה. מה זה אומר? לא ברור, אני ממשיך ללמוד. מה הסיכוי שגם אני אמצא את עצמי יום אחד שותה קוקה-קולה ואוכל שרימפס מצלחת חד-פעמית? האמנם מי שלא האמין בשינוי העולם בצעירותו הוא רשע וחסר לב, ומי שממשיך להאמין הוא טיפש? עוד מעט אני בן שלושים ועדיין מאמין כמו בן 16. כמה טיפש אני?
אני מזמזם “הוא עוד ישוב” וכדי לשים את כל האכזבה הזו בפרספקטיבה ראויה אני נזכר בצרות טובות שנחתו עלי לאחרונה. למשל, בפורום אחרי שתיארתי קשיים במערכת יחסים עם ידידה שנלחמת בי, קיבלתי את המראות הבאות: אני מתנשא, יש לי לב גדול ואני לא עושה בו שימוש, כשאני אומר שהיא נלחמת בי אני בעצם נלחם בה, זו אחריות שלי ליצור את הסיטואציה המתאימה להעמקת הידידות בינינו, אני צריך להיות יותר סובלני כלפיה, אני צריך יותר לעזור לה כי אנחנו לא נמצאים באותו מקום, אני צריך לעבוד יותר על עצמי, להזיז ת’תחת.
בדרך-כלל אני מקבל מראות מלטפות ואוהבות אבל תמיד אני מחפש את המראות הקשוחות שמהן, על-פי ניסיוני, צומחים יותר. הנה באו לי שטוזות לפנים ואני במקום להודות ולתת את הלחי השנייה חשבתי לעצמי “הם לא מבינים אותי”. לפני שנרדמתי פתחתי בקלפי התהילים של אחותי וקיבלתי “לב טהור ברא לי אלוהים, רוח נכון חדש בקרבי”. רק למחרת אני יכול לעכל, לקבל, להתחיל לעבוד. עבודת שלום. להתחיל להתחדש: לב חדש ורוח חדשה.
לאחר כמה ימים אני מנשק את אהובי פליקס והוא משיב בחמימות מוגבלת שלא לומר קרירות, שלא לומר על הלחי במקום על הפה. אני הולך לישון עם המחשבה “זהו, זה נגמר”. סיפור אהבה שעושה אותי בהודיה יומיומית על שהמלאך הבלתי מושג הזה הפך לבן בית בין זרועותיי. לפני שאני נרדם אני פותח את הקלפים ומקבל קלף שמבקש ממני לסלוח. אני סולח לו לפליקס על שהפסיק לאהוב אותי.
למחרת קמתי עם מחשבות אחרות, ובארוחת הבוקר בעודי מעמיס על הצלחת זיתים מישהו בא לחבקני מאחורה במגע רך ומתמסר. חשבתי “מי זו יכולה להיות?” והתמסרתי ושלחתי יד מתחת לחולצה וגיליתי שלא מלאך ולא שרף אלא פליקס שלוחש לי באוזן: “לפעמים אני לא יודע איך להתנהג ליד הסטודנטים החדשים. אתמול נרתעתי ממגע בינינו בגלל זה”. ואני הבנתי. הבנתי הכל. וסלחתי לעצמי על הסרט שהמצאתי לי בראש בגלל נגיעה אחת רכה. והודיתי לאלוהים ששלח לי שוב מוסר השכל יפה שכזה. הכי טעים זה הקשה, ובעצם כמה רך הוא הקשה.
אז אני פונה לפתע לדיילת, ואומר לה: “יש לי שאלה אחת להעביר: אם אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה?” הרי היא ציפור שחיה באוויר. שתי עיניה מחייכות, “שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון, אז לא משנה איפה!”. אני מהרהר אז למה חגורות הביטחון? והדיילת מוסיפה דברים: “אם אתה עובר ת’לילה אז סימן שכבר עברת את מרחק הלב מן המחר, וחיית קצת למעלה, וחיית קצת למטה, העיקר חיית כי בסוף תנחת” (ש. ארצי).
אני חוזר הביתה. סוף לגעגועים. געגועים לתמרה, לקהילה, לחברים, לעומק, לטבע, לשקט, לעבודה. סוף לסיפור.
שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם , מסעות , רוח וצלצולים | 6 תגובות »
שיר לבת
28/05/2009 - 08:36 מאת אורי אילוןקחי את החופש שביקשתי לעצמי
את הכנפיים לציפור שבנפשי
תקרתך שמיים לרגלייך אדמה
את תטבלי גופך במים כשייבש לך בנשמה
קחי את הדרך שבאה לקראתך
תראי איך היא עוברת ומשנה הליכתך
וכשאת אוהבת היי נאמנה
לקול שגוהה בך שגוהה בך
קחי את החופש שביקשתי לעצמי
את הכנפיים לציפור שבנפשי
ואם את הולכת לא תהיה זאת עזיבה
כל העולם הוא בית לציפור במעופה
(אתי אנקרי)
מזל טוב ליעל ויאיר!
שייך לנושא ילדים זה שמחה | 2 תגובות »
ברומא תתנהג כמו רומני
24/05/2009 - 22:55 מאת אורי אילוןרק אחרי כמה ימים קלטתי שכבר הייתי כאן. לפני 12 שנים. עם הדר מהיסודי. בין הבגרות בתנ”ך לקד”צ בגל”צ נסענו לעשרה ימים באיטליה כולל הביאנלה לאמנות בונציה (ישראל שלחה חתיכות של פרה שחוטה, שנה אחרי שנשלחה חממה של מלפפונים אם זכרוני אינו מטעה אותי). נסיעה שבעקבותיה החל פרוייקט הריבועים למי שעוד זוכר (עיצוב החדר שלי בהשראת הביתן של קוריאה הדרומית תוך הפעלת עשרות חברים נאמנים, מוכשרים ויצירתיים). אז זכרתי את ונציה, את הגלידה, את מגדל פיזה, את פירנצה ואפילו את הותיקאן עם הקפלה הסיסטינית אבל לא זכרתי שאלה נמצאים ברומא. בקיצור, באתי, ראיתי, שכחתי. אז באתי שוב.
רומא היא שילוב מבלבל בין מונמנטים עתיקים לתעשיית תיירות וצרכנות מאסיבית מסביבם. לכאורה הרכב מנצח וברור מאליו, ובכל זאת – היו רגעים שהתרגשתי ממש ממה שראיתי: מהעתיקוּת (עם שורוק), מאהבת האלים, מהסגידה ליופי, אבל כשהסתכלתי מסביב הקדושה התפוגגה מיד. באכסניות שבהן התאכסנתי גיליתי את התיירים הצעירים: הם עושים כמעט אותו דבר כמו התיירים המבוגרים רק עם פחות כסף. במיטה מתחתיי מריאנה מארגנטינה שחיה במיאמי שנסיעה זו היא מתנת יום ההולדת השלושים שלה אותה היא מנצלת להתלבטות האם להתחתן עם הבוליביאני שמחכה לה באמריקה. בשתי המיטות שליד - זוג אוסטרלים שהספיקו לבקר בכל עיר באירופה, יומיים-שלושה בכל מקום כי עד שכבר יוצאים מאוסטרליה… ובמיטה נוספת הדוד סאם הצעיר נופש בציוויליזציה הרומאית אחרי שלושה חודשים באפגניסטן בשליחות אובמה. הוא לא חייל אבל אסור לו לספר לי מה עשה שם. הוא לא יודע עברית אבל אסור לו לספר לי אם הוא יודע ערבית או לא. שוין.
האיטלקים עצמם הם ערסים ופרחות שחבל על הזמן. מלא ברלוסקונים קטנים. בסאונה של גייז אחד שר לי את ממיטב שיריה של ברברה סטרייסנד ואחר התרגש שאני מישראל ואמר שגם הוא “היברו” (רוצה לומר יהודי) והראה לי טבעת עליה כתוב: “אני לדודי ודודי לי”. אני יוצא מהסאונה ומוצא את עצמי בכנסייה מוקף בקולות נערי מקהלה. הללויה! בכלל, ישו הפך לידידי הטוב ביותר בימים החמים שבהם כנסייה היא המקום הקריר ביותר בעיר, שם אני מהרהר באפשרות שאם רק היו מוכרים את כל הזהב והנדל”ן הזה – לא היו עניים בעולם, אבל אז גם אולי לא היו כל-כך הרבה מאמינים. “אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים” (הבשורה על פי מתי, הברית החדשה).
כדי לאזן את כל הנצרות הזו נכנסתי לפני שהשבת נכנסה למוזיאון היהודי ובית הכנסת שעל גדות נהר הטיבר. בכניסה השומר נבח עלי: “מאיפה אתה? תראה דרכון! יהודי? למה באת?”. בסוף הצלחתי להשתחל ולגלות שפע של מידע מוטה אך מרתק: ההיסטוריה של היהדות מתחילה באברהם ששמע קולות שאמרו לו להגיע לארץ ומסתיימת ב- 1967 עם הר הבית בידינו. למרות חוק השבות (הגזעני) אנו מתגוננים: “הקביעה שהיהדות הינה גזע מוטעית לחלוטין”. על ברית המילה כתבו: “מסירים מהילוד את עורלתו בניתוח שאינו מכאיב ומזיק אם הוא נעשה כהלכה”. בין כל היידישקאט מסתובבים זאטוטים איטלקים ולומדים על חנוכה ואנטישמיות.
היהודים הגיעו לרומא כעבדים וסוחרים כבר ב- 161 לפני הספירה. הם שגשגו (כולל רנסנס) ודוכאו (כולל גטו) לסירוגין. במאה ה- 16 בצו האפיפיור צומצם מספר בתי הכנסת בעיר לאחד אבל בתחילת המאה ה- 20 יהודי נבחר לראש העיר ונבנה בית הכנסת הגדול שהוא מקושט ומפואר כמו כנסייה (כולל עמודים קורינתיים, ציורים בחלונות ועוגב מאחורי ארון הקודש!). בעשור הראשון לעליית הפאשיזם באיטליה הקהילה היהודית שיתפה פעולה עם מוסוליני אבל בשנות השלושים זה כבר לא עזר לה עת התהדק שיתוף הפעולה עם הנאצים. בתום מלחמת העולם השנייה נותרו רק 16 יהודים בעיר, מהם אישה אחת. ב- 1982 נרצח ילד בן שנתיים בפיגוע טרור על מדרגות בית הכנסת.
בזמן שעל קירות המטרו המון פרסומות לביקור צלייני/גרופי בישראל יחד עם האפיפיור תמורת 520 יורו, בבית הכנסת הכנסייתי מתגאים שזה היה בית הכנסת הראשון שבו ביקר אפיפיור מאז ומעולם. עד היום מקפידים שם לא על הנוסח האשכנזי ולא הספרדי אלא על הנוסח הרומאי שנחשב לקדום ביותר. כיום מונה הקהילה היהודית ברומא כ- 15 אלף איש (מחצית מיהודי איטליה), חלקם עדיין מדברים בג’ודאיקו רומנסקו שהיא שילוב מנצח של עברית, לטינית ולדינו. באזור המוזיאון ובית-הכנסת אפשר למצוא מסעדות בשם “כשר” שמציעות בין השאר את המאכל היהודי המסורתי: פיצה.
אני דווקא מצאתי מטעמים בפח הזבל של הקפיטליזם וברכבת הצלחתי להתחמק מתשלום, אבל איכשהו מתוך מיאוס מפסטה ולחם לבן ומתוך תחושה פיוטית, אנונימית והרפתקנית, מצאתי את עצמי אוכל סעודה טבעונית תמורת לא פחות מ- 40 יורו. מסעדה צמחונית פלצנית שמומלצת כל-כך על-ידי הפרה המאושרת אבל אני מזהיר: 220 שקלים עבור קצת פסטה (שוב!), דג מסייטן עם צ’יפס, סלט קטן, גלידה וכוס יין. טעות לעולם חוזרת.
ביממה האחרונה שלי בעיר אנה הגיעה מונציה ל- 24 שעות של אהבה, והחזיקה לי את היד בבית הקברות של המסדר הקפוצ’ינים שהוא המקום ההזוי ביותר שיצא לי לבקר בו לאחרונה (מלבד תמרה כמובן). הנזירים הצנועים יצרו מעצמות 4,000 אחיהם מיני מנדלות, קישוטים, ציורי קיר ומנורות וכתבו על קבר האחים האסתטי הזה: “מה שאתם כעת אנחנו היינו, מה שאנחנו עכשיו אתם תהיו”. הזכיר לי את הדיאלוג בין חבורת החיים לחבורת המתים במחזה “ההולכים בחושך” של חנוך לוין: “היי! אלה שמתים, מה אתם רואים?”…
כל הדרכים הן מובילות לרומא
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לרומא
ויתכן, ברומא ניפגש
שם נטייל בצל הקתדרלה
כיכר סן-פטר של הוותיקן
האפיפיור וכל הקרדינלים
אינם חולמים אפילו שאנחנו כאן
זוג מאוהב, שני סברס מכנען
רות ואמנון מעמק יזרעאל
עושים טיול, שלא עשו אף פעם
אל שער טיטוס בחצות הליל
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות
מה יש עוד לחכות
אמנון, הסתכל, הן טוב שהיגענו לכאן
ועינינו רואות בהקיץ בנפול כל אויבינו
אך בזמן האחרון, אינני יודעת
כל כך הביתה אני מתגעגעת
לקולות ילדים, לצלצול עדרים
לריחות פרדסים, לכוס מיץ תפוזים
לבננה של תנובה…
כן, יפה הדנובה
גדול הוא הריין
אך הירדן
הירקון, וגם נחל קישון
לי יקרו מכל אלה פי אלף, אמנון
עוד נשוב עוד נשובה
לכוס מיץ תפוזים, לבננה של תנובה
ובביתינו הקט, עם שקיעת החרס
את תיישני את הבן בשיר ערש
ולו תספרי בקולך המתוק
כי בכל העולם הרחב, הרחוק
אין עוד פינה נחמדה נהדרת
כביתינו הקט על גדות ים הכינרת
כל הדרכים הן מובילות לארץ
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לארץ
אין כל ספק בארץ ניפגש
שם נטייל בצל הקזארינות
על חוף הים בדרך לעין גב
וזה אל זו נלחש ראה, ראי נא
הו מה שקט הים ומה שקט הלב
ותודה ליצחק בן-ישראל שכתב את השיר הציוניוני הזה. יצחק נולד בברסלב שברוסיה והיה ממקימי קיבוץ רמת דויד בעמק יזרעאל וגם מלוחמי הבריגדה היהודית בקרב מול הנאצים באיטליה. בביקור במערת הנטיפים שבדרום איטליה מצאנו גרפיטי ציוני שבו כתוב בעברית “יפה כאן, אך עכשיו יותר יפה בעמק” לצד מגן דויד ציוני וחשבתי שאולי הוא התחיל לשורר איזה שיר על הקירות אז לפני 65 שנים (כבר העברתי שאילתה בנידון למוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה).
שייך לנושא מסעות | 5 תגובות »
דרום איטליה בשישה ימים
22/05/2009 - 09:02 מאת אורי אילוןראינו את עתיקות פאסטום, עיר יוונית מהמאה ה- 6 לפני ספירת העומר שנותרו בה 3 מקדשים עומדים כאילו כלום לא הזיז להם, ביקרנו בחוות באפלו “אורגנית” לייצור גבינת המוצרלה, וטיילנו בפארק הלאומי צ’ילנטו – אתר מורשת עולמית של נופי תרבות. ממנזר צ’רטוזה השני בגודלו בעולם שנבזז על ידי נפוליאון, לפרטוזה - מערת נטיפים עצומה שהתגלתה לאחר פינוי 13 טון צואת עטלפים. ביום האחרון הגענו יחד עם עוד רבבות תיירים חצי מעולפים לפומפי שנקברה תחת אפר וולקני בעת התפרצות הר הוזוב בשנת 72 לספירה. ומשם, בדרך לשדה התעופה עלינו לפסגת ההר הוולקני עד שלועו התגלה וקצת פחדתי כשגיליתי את העשן שעלה מחריצים באדמה.
החווייה האנתרופולוגית המרגשת באמת היא המפגש עם חבורה בת שישים פלוס (המבוגר ביותר היה בן 84), רובם זוגות, הרבה מורות לשעבר, מלבד אחת או שתיים כולם אשכנזים, על הציר שבין קדימה למרצ, כולם אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור. רובם פנסיונרים שהפכו את הטיול בעולם למקצוע שני: על חולצותיהם כתוב: סן-פרנסיסקו, ברצלונה, ניו-זילנד, לאס-וגאס… ואחת הגיעה ישר מטיול מודרך במוזיאונים בפאריס. אחרי כמה ימים כבר התמקצעתי בלספר את סיפור חיי המשונים המעוררים סקרנות עד פחד: “זה מטורף שאתה לא אוכל דגים! הרי ביהדות לא מבקשים סליחה מהדגים כי הם בעצמם אוכלים אחד את השני! אני לא מבינה את זה! לא שיש לי ביקורת”. אני מנצל את ההזדמנות כדי להתבונן לזיקנה בעיניים. בוחן איך מתיילדים בגיל הזה: מספרים בדיחות גסות, רבים על מקומות באוטובוס ומתלוננים על גודל החדר במלון, על האוכל ועל מזג האוויר. זוג אחד סיפר לי שמתוך מודעות לתחומי העניין המוגבלים יש להם חוק בטיולים: לא לדבר על פוליטיקה, ולספר רק על נכד אחד ומחלה אחת.
בחוות הבאפלו האורגנית (היחידה באיטליה!) כולם מתרשמים מהתנאים הטובים בהם מוחזקות החיות. הם לא משתמשים בכימיקלים ולכן מחצית מהילודה מתה בגיל צעיר. את הזכרים הצעירים מוכרים לשחיטה (10 יורו לראש עבור אוכל לכלבים) כי מספיק 6 באפלו זכרים כדי להזריע את מאות הנקבות כך שימשיכו לתת חלב כשעליהן צ’יפ ממחושב שמאפשר או לא מאפשר להן לאכול או לחלופין להתחבר למכונת המתכת האוטומטית ששואבת את עטיניהן. את התינוקות שנולדים מפרידים מיד מהאם לבל תתרגל למתק השפתיים. מתחתן רצפת בטון הנשטפת מהצואה המצטברת כל כמה שעות. “הן לא מכונות” מבהירה המדריכה הנחמדה כדי להסביר שלפעמים לוקח 3 חודשים עד שהן מתעברות שוב. למה לא תאכל מוצרלה? הרי זה אורגני! כל ויכוח מגיע בסופו של דבר לשאלת טבע האדם – האם אחווה, שיתוף וחברתיות או ניכור, בצע ותחרותיות. אפילו שתי ציפורים שמשחקות ביניהן מגוייסות לעניין: “תראה, אפילו בטבע הם רבים”.
אבל למה אני חייב להיות כל-כך שלילי תמיד? יכולתי לכתוב על הנופים המדהימים שהזכירו לי את היופי הבתולי שמתחת לכל זה ועזרו לי להרחיב את לבי גם מול עיניו של הדג שהביטו אלי מהצלחת שלידי. וכך או כך הכל היה שווה בשביל רגעי החסד האינטימיים עם אבא שלי שגם הוא מחליף קידומת כמוני, רק בתוספת של 40 שנים. לגלות איתו את הנצנוצים שבשקיעה המשתקפת בים, להתרגש איתו מפרח ציפור גן-עדן, לצלול איתו בטורקיז של המים הצלולים, לתת ביחד עדות לאימפריה שחרבה ולהיזכר שגם אנחנו סופנו לחלוף.
שייך לנושא מסעות | 8 תגובות »
אהבתיה
16/05/2009 - 20:43 מאת אורי אילוןכמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן.
אהבתיה
אני יודע זאת פתאום,
אהבתיה
פתאום עכשיו, פתאום היום.
כן היא שלי עכשיו
כמו השיר,
עולה היא מתוכי,
עולה בכל כוחי,
כמו השיר.
אני קורא בקול, הו, בני אדם
ומרחבי אי שם
וכל רוחות הים, והגלים.
שמעו גגות העיר,
שמעו כבישים,
בתים ואנשים
דממות ורעשים,
שמעו קולי.
אהבתיה…
ואת אייך בכלל, אייך אייך
איני קורא בשמך,
אני רק מצפה לתשובתך
ואם תשמעי אותי
ואת שירי
המתפרץ כים,
צועק אל העולם
אם תשמעי…
(תרצה אתר)
יום ראשון. אני חוזר באופניים עם ריקו בתום אחר-צהריים אירוטי בחוף הים ולילה קסום במסיבת גואה מחתרתית מול האוקיינוס. שילוב של ריקודים כמו פעם עם שיחות אינטימיות מסביב למדורה. נזכרתי בסופה ביט ז”ל, בשילוב הזה בין הריקודים לספות הנדיבות שעל הגג ברחוב שוקן. להוציא את האנרגיה למטה בגוף ולהתעגל בשקט למעלה ברוח. אני חוזר עם שרירים תפוסים כמובן (80 ק”מ הלוך חזור, 5 שעות כולל הרים וגבעות) וגם עם ידיעה – היום זה יקרה, היום אני אצפה סוף סוף בסרט “ויטוס” שאמא המליצה לי כל-כך ביום שבו נחתי לצד מיטתה.
לצפות בסרט בתמרה יכול להיות סיפור. לפעמים עד שאתה מוצא מקרן, חדר וחברה – כבר בא לך פשוט ללכת לישון (בכל זאת מחר קמים ב- 5:40). וככה סרט הדי.וי.די שרכשתי כבר בישראל חיכה לי כבר כמה חודשים, מחביא בתוכו הבטחה למסר מאוחר מאמא שלי. אבל הערב זה ברור שאין עוד יום אין עוד דקה. דרמה על ילד גאון והתמודדותו והתמודדות משפחתו עם גאונותו. כתוביות בעברית לגרמנית השוויצרית. פליי.
למה אמא המליצה לי? אולי בגלל שפשוט חסרתי לה במועדון הסרט הטוב המשפחתי שבו הוקרן הסרט, ואולי בגלל שראתה בי “היהלום שבכתר” – ילד קצת גאון בציור, בפיסול, בדרמה, בכתיבה, בידע כללי או בפוליטיקה. גאון שנשאר נורמלי ואמא שבמקום לדחוף הסכימה לפעמים להקפיץ לאודישן. לקראת תום הסרט, הסבא מת ומשאיר אחריו מכתב שבו הוא מבקש מהילד: “תמשיך לממש את חלומותיך”. וזה היה מכתב מאוחר מאמא שלי, כמו הפרחים שהיא שולחת לי באביב הזה, והפירות מסביב שמבשילים ממנה והרוח החזקה שמלטפת אותי בשמה. היא בלבי עכשיו כמו השיר.
ויחד עם המסר הפשוט הזה בדבר חשיבות החלום והחשיבות לא לוותר על מימושו, הגיע גם הדימוי של אמא הכחושה ששוכבת במיטה וכוחה דל. אותו זיכרון שלקח לי זמן לטשטש בעזרת כל זיכרונות הילדות והחיים על כל עוצמתם ויופיים ועוצמתה ויופייה, אותו זיכרון שטושטש עד שנעלם, חזר פתאום. זיכרון הידיעה שאין עוד יום, אין עוד דקה. שזהו זה. שדי כבר.
וכמה ימים לאחר מכן, לאחר פורום קשה (שעוד ארחיב עליו בקרוב אי”ה) שבו קיבלתי מראות-שיקופים-פידבקים לא קלים ובמקום להודות על הדחיפה בתחת של המודעות שלי חשבתי “הם לא מבינים אותי”, חזרתי לאוהל החדש שבו אני מתגורר יחד עם עוד כ- 16 בחורים (חזרנו להפרדה מגדרית), וחיכתה לי החבילה המיוחלת. חבילה נדיבה ששלח לי אחי היקר והאהוב כתגובה רגישה למשפט שכתבתי כאן פעם אחרי שאמא מתה: “מי ישלח לי חבילה עם כל טוב?”. וידעתי שזו נחמתי. ופתחתי בעיניים נוצצות וגיליתי שהטחינה נשפכה כולה, שבמקום אגוזים יש בוטנים קלויים ומלוחים ושאין פתק עם לבבות. אין כמו אמא. אין כמו אמא.
ובכיתי כמו תינוק. ושלומי תיקן אותי ואמר שאני לא בוכה על אמא שלי אלא על הטחינה שנשפכה. כי אמא שלי מתה כל הזמן וזו הטחינה שמתה עכשיו. וחייכתי על הגירסא הטבעונית ל”לא בוכים על חלב שנשפך”, וחייכתי על המחשבה שאולי אני בורח לאמא כשקשה (כי גם אם זו בריחה זו בריחה שהיא מעצימה לא פחות ממגוננת), וחייכתי על כפיות הטובה שלי ששוכחת כל כך מהר את החסד הזה של אחי שלי. ופתחתי את המייל ואזרתי אומץ להמליץ לשים את הטחינה בשקית בפעם הבאה ולשלוח אגוזים שהם בריאים במקום בוטנים שדווקא יש בתמרה ולהוסיף איזה ציור מהאחיינים. אבל לא היה לי האומץ להתוודות שאין כמו אמא, ולא יהיה כמו אמא, כי אין כמו אמא. אין. אין אמא.
וחלפו עוד כמה ימים ולילות של ירח מלא ויצאתי למסע בדרום איטליה (שם כלומר כאן אני נמצא עכשיו, בבית מלון שבסורנטה הציורית, ועוד אכתוב גם על ההווה יום אחד) ובדרך עצרתי בבית הקלנוע בליסבון לצפות בסרט החדש של קלינט איסטווד כי זכרתי שאהבתי את “מיליון דולר בייבי” וכי אני אוהבת ת’קלנוע. והסרט הזה שבו גיבור מלחמה שוכל את אשתו ולומד לחיות בשכונה צפופת סינים - השאיר כזה טעם רע בפה שהייתי חייב לנצל את השיטה הזו שבה אתה קונה כרטיס אחד ונשאר במתחם הקולנוע בין 20 האולמות, וצפיתי בסוף של סרט בריטי מצויין ובהתחלה בסגנון סיוט ברחוב אלם של סרט של ניקולס קייג’ וגם בסרט שלם נוסף עם סנדרה בולוק שבו שוב האמא מתה.
וכשהגיבור סיפר שבכל פעם שהשעון מראה 1:11 או 11:11 2:22 או 22:22 הוא נזכר כי היא מתה אז בדקה ההיא, אני סיפרתי לו על הרוח שמזכירה לי שהיא איננה ושהיא כאן. שמזכירה לי שאני זכיתי לאהוב. וכשהמלחמה בין האב לבן (בשני הסרטים!) היתה עקובה מדם אני נזכרתי להודות על הטיול הזה לדרום איטליה שבו אב ובנו יפטפטו באוטובוס כמו בטיול שנתי, וינהלו שיחות שק”שים אינטימיות אל תוך הלילה. ואני יודע שזכיתי לאהוב.
שייך לנושא אמא | 5 תגובות »
שלום בין המינים - הזמנה לסמינר עם סבינה ליכטנפלס
12/05/2009 - 08:55 מאת אורי אילוןסבינה ליכטנפלס
מייסדת קהילת תמרה בפורטוגל
ושותפה להקמת כפר לחקר שלום במזרח התיכון
מגיעה לארץ
מושב יבניאל (צפון הארץ), 28-31 במאי, חג שבועות
כל עוד יש מלחמה במערכות היחסים שלנו, לא יכול להיות שלום עלי אדמות.
צמיחת תרבויות שוחרות שלום ולא אלימות, יכולה להתרחש רק כשהמאבק בין המינים יפסק לתמיד. על הנשים והגברים ליצור מרחבים המזמינים מפגשים ממקום חדש של חושניות וקשב. המרחבים יאפשרו לשני המינים לגלות ולראות אחד את השנייה באופן חדש, ויכילו את עקרון הקוטביות וההשלמה, המשיכה האירוטית והמימוש. מיניות תהיה מעוגנת ברוחניות, סולידריות ורצון לדעת ולהכיר. על מנת לעשות זאת, עלינו ליזום ולפתח תרבות חדשה של שותפות בין המינים.
במשך למעלה משלושים שנה סבינה ליכטנפלס עובדת עם גברים ונשים מרחבי העולם, שיחד לקחו החלטה אמיצה לעבוד ליצירת שלום גם בתחום בסיסי זה של אהבה ומיניות; הם עושים זאת תוך זיהוי מקורות הקונפליקט ופיתוח צורות חיים חברתיות חדשות, המאפשרות לחיי האהבה להתממש במלואם.
מימוש זה כולל את הנסיון להשתחרר משליטתם של הפחדים המלווים כמו הפחד לאבד, הפחד להיבלע או הפחד להיפגע. זהו ניסיון לשים קץ לדרמה הגדולה של האנושות וליצור חיים משותפים המבוססים על אמון, שקיפות ואמת. צורות חיים אלו יובילו לשינוי מהותי בעולם כולו.
הסמינר יאפשר לגברים ונשים, זוגות ויחידים, צעירים ובוגרים, יהודים וערבים, להתוודע למקורות הידע של סבינה ליכטנפלדס והנסיון הרב שנצבר בקהילת תמרה, החוקרת ומתרגלת “אהבה ללא פחד”.
ליצירת קשר והרשמה:
sisterdawn3@aol.com
iditushg@gmail.com
052-5213137
או 050-9596868
ראיון עם סבינה ליכטנפלדס
האתר החדש של סבינה
האתר של קהילת תמרה
שייך לנושא אהבה ומיניות , תמרה | 2 תגובות »
מדוע לא אמול את בני
06/05/2009 - 09:40 מאת אורי אילוןאפילו בשרב הכי כבד
ידעתי שהגשם עוד ירד
ראיתי בחלון שלי ציפור
אפילו במשב סופה וקור
לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
(יעקב גלעד)
מה זה בכלל ברית מילה?
הליך המילה עצמו ביהדות כולל שלושה שלבים שונים: מילה (חיתוך העורלה בסכין), פריעה (קילוף העור הדק מעל העטרה), ומציצה (של הדם מהפין הנימול, אשר באופן מסורתי מבוצעת ישירות בעזרת פי המוהל). כשהתינוק הזכר נולד, העור העוטף את הפין ארוך מהפין עצמו וממשיך עד אחרי קצה הפין, מתקפל פנימה וחוזר עד לתחתית העטרה (ראש הפין). העור העוטף את העטרה, על חלקו החיצוני והפנימי, הוא הערלה. במהלך הברית, המוהל קורע או פושט את עור הערלה מעל העטרה. בחיתוך אובדים למעלה משלושים אחוזים מעור הפין (השטח החסר אצל אדם מבוגר הוא כמאה סמ”ר).
אבל לעורלה אין בכלל חשיבות!
לעורלה תפקידים שונים בחיי האדם, ואלו משתנים במשך חייו בהתאם לבגרותו הגופנית. בתחילת חייו, העורלה צמודה לעטרת הפין ותפקידה העיקרי הוא לשמור על הפין מלכלוך הנובע מהפרשות הצואה והשתן. לרוב אין העורלה נפרדת מהעטרה באופן ספונטני ומתקפלת מעל ראש הפין, אלא לקראת גיל שלוש, ובמקרים רבים גם יותר מאוחר, אפילו עד גיל ההתבגרות. במשך כל הזמן הזה, העורלה שומרת על העטרה כאיבר פנימי, ועור העטרה נשאר דק, רך ולח.
לקראת התבגרותו של הילד, מתחילים להתרחש שינויים באברי המין שלו שמתחילים לגדול. בשלב זה, ברוב המקרים, העורלה כבר מופרדת מהעטרה, והילד כבר חווה זקפה במהלכה יוצאת העטרה מתוך העורלה, ולאחר מכן חוזרת למקומה. בגיל זה ממשיכה העורלה לתפקד כמגן על ראש הפין.
תפקידה העיקרי של העורלה אצל הגבר הבוגר הוא בזמן יחסי מין. בעת הזקפה מכסה עור העורלה את כל הפין. גם לאחר שהיא מכסה את הפין נשארת העורלה כעור רפוי אשר חלקו הקדמי מכוסה בשכבה רירית דקה. בעת קיום יחסי מין, המגע בין הפין לבין דפנות הנרתיק של הפרטנרית או פי הטבעת של הפרטנר, הוא בעיקר בעורלה. גם השכבה הרירית הדקה וגם העובדה שעור העורלה רפוי, גורמים לכך שלא נוצר חיכוך ובזמן התנועה פנימה והחוצה העורלה היא זו ש”סופגת” את המגע ועוזרת בסיכוך המקום. המשך »
שייך לנושא ילדים זה שמחה | 11 תגובות »
